אבנר ברנר / דרור בורשטיין

במסדרון עתה נותרו רק סגן המנהל וארליך, המסך הוּרם. שפירא לא נזקק אפילו למישוש של החולצה כדי לדעת: כאן, ברוך השם, יש לנו עסק עם סרבן טלית קטן, אחד מרבּים אשר מערערים בשנים האחרונות את אושיות בית ספרנו, היום ללא טלית קטן ומחר ירחם השם מועדוני הסנוקר שאצל התחנה המרכזית, ובמיוחד המועדון אפולו 2000 מועדון חברים, אשר הכניסה אליו הוגבלה לגיל 18 מטעמים מובנים אך איש לא הקפיד על האיסור, למעט פעם אחת בו נמנעה כניסתו של עמוס פוקס למועדון באופן שרירותי ומעליב, מה שבדיעבד הסתבר כתשועת השם כהרף עין, כן? שכן חמישה בני הכיתה שנתפסו בידי סגן המנהל בעת שתיים-על-שתיים על מנה שווארמה וכמעט עלה בידם להכניס את הלבן האחרון ולזכות במשחק מול האחים עמוס במלעיל וקדוש במלעיל אפללו במלרע סולקו למחרת מבית הספר והועברו לאוֹרְט מגמת כָּרְסָמוּת בלי בגרות אבל מקצוע צבאי זה כן. אשרי יושבי ביתך.

לא עזרו תחנוני אביו של אוריה גן-עדן, שמשון, שכיהן איזה עשרים שנה, ואולי שמונים שנה, כיושב ראש המועצה הדתית בעירנו. סגן המנהל היקשה עורפו למען יראו וייראו, מר גן-עדן – אלא שהצעת שלמונים שהיתה, מבחינתו, מדהימה מבחינה מוסרית וכלכלית כאחת הכריעה את הכף בסופו של דבר ואוריה, זה הרך והנימול, הוחזר ללא הסברים ולהפתעת כולם אל בית הספר, בעוד ארבעת חבריו האחרים נותרים באוֹרט מגמת כּרסמוּת (בלי בגרות), דבר שהביא כצפוי לכיפות ללכת לכיס של התחת ומשם אלוקים שבשמיים יודע לאן. המקל, הגיר והשולחן הירוק למזבח הוא לכם, נזף בהם מרחוק סגן המנהל, אשר הבחין בהם נוסעים בשבת בדרך אל משחק הכדורגל של מכבי נתניה מול בית"ר ירושלים, 6:0 קיבלו הזונות ואם מכנס לא ייקח מלך השערים אז אני בן-זונה אני, והירהר אם לא שגה כשסרב לקבלם בחזרה, יחד עם בנו של היו"ר גן-עדן.

ברנר, ציציות-בחוץ, הביט בסגן המנהל מן החצר והתערב בינו לבין עצמו, כשחלף על פני הארליך ושפירא, כי גם הפעם יתבל את דבריו בצירוף "ברוך השם", אבל סגן המנהל, שמיהר לשיעור טבע נוסף בי"א/3 רק שלף מתיקו את ספר החינוך והושיט אותו לארליך. "תקרא, תקרא פה קצת, ובעזר השם, ככה, נו…", ברנר שמע והתרחק אל הצללים. זקופות ובריקוד-אגודלים-זקורים גלל שפירא את המפה הפרושׂה, מדקר במוטו עדינוֹת בבטנהּ של השמש. ארליך, שהספר החום הביך אותו עד בלי די פתח את אחד העמודים ועשה עצמו קורא, אבל עיניו לא קלטו אלא מילים בודדות, שכן לא יכל לשאת את מבטו של סגן המנהל, ויותר מזה, לא הבין האם הספר הוא עונש או שי, והשאלה האם עליו להחזיר את הספר או שעליו לשמור אותו לעצמו הביכה אותו כזונה. מה שארליך לא הבחין בו היה מכתב, ולמעשה גזר-דין, שהונח בתוך הספר, מאת הוועדה הפדגוגית של בית הספר, המחייב אותו להתייצב ביום שישי עש"ק תזריע-מצורע, בערך חודש מהיום אי"ה, אחרי שחרית בכניסה לבית הספר, מוכן ליציאה לסמינריון התחזקות וחזרה בתשובה, שייערך בבית-אל בהנחיית הרב זנזורי, על החתום, בשם הוועדה, גרטרוד ה., מחנכת.

מן העבר השני של הרחבה הפתוחה יצאו עכשיו כיתות הבנות להפסקה, וארליך היה מוכן להישבע כי הווילון הוסט בחלון שבקומה השלישית, שבו ישב, על פי השמועה, מנהל בית-הספר. לאחר שבמשך שנים היו הפסקות הבנים חופפות את אלו של הבנות, החליט סגן המנהל לפני שנה, בעצה אחת עם גרטרוד – המורה למוזיקה ולתושב"ע (ארבע יחידות), שהיתה גיורת ואביה רצח יהודים בפולין או ברוסיה-הלבנה, בחזית המזרחית מכל מקום, אבל גרטרוד לא דיברה על זה, למה לה, היום היא במקום אחר, על אבא היא כבר לא חולמת, עשרת אלפים הוא קצר ליד הבור בַּמכונה ביום אחד, העניין שהיה לרשותו יותר מיום אחד, הרבה יותר מיום אחד, ככה שמע פעם ברנר במפורש בשירותי המורים אבל לא הבין מיהו ה"הוא" שעליו דיבר הקול, עשר אלף הוא קצר, תכפיל ותעשה חשבון כמה זה יוצא בשנה, והיא מלמדת כאן אצלנו, ואני שואל, וברנר נבהל, מה אנחנו צריכים לעשות עם מקרה כזה – להפריד את זמני ההפסקות כדי למנוע אפשרות של מפגש בין הבנים לבנות ולפחות לצמצם אותו ככל שניתן. סייג לצניעות – צניעות, גרטרוד, האברים קישחים גרטרוד, יפה עשית כשחיברת את באך אל הפעמונים. הדלת סגורה? מכיוון שבכל שכבה היו, לצד כיתת בנים אחת, שלוש כיתות בנות, היתה החצר צפופה עכשיו, וסגן המנהל טפח לארליך על גבו ונפטר ממנו והלך, תוך שהוא אומר "תקרא, תקרא ותבוא ככה בלי קונצים, כן?", בהתכוונו למכתב ההזמנה לסמינריון ולא לספר, דבר שיתחוור לארליך רק מאוחר יותר.

ארליך נעתק ממקומו בגרירת סנדלים בגרביים והחל לטפס במעלה המדרגות אל עבר השירותים, ממהר כדי להספיק לתפוס את עמדת התצפית הפונה אל החצר ולהביט מעבר לשיחים הנמוכים שליד מגרש הכדורסל בעמוס פוקס, אלוף הממלכתיים דתיים מחוז שרון ושומרון באולימפיאדת הגמרא לשנת תשד"ם, שידע על-פה פרקים שלמים מבבא קמא כולל רש"י ותוספות, והיה היחיד בכיתה שכתב בעט פרקר, ובפרק הנשׂרפין הוא שחה כמו דג, ועל אלו הן הנחנקין הוא הוציא 100 במגן, מנשק את שגית ומניח את ידו על עורפה, ואחר כך, כשהלכה, מוציא מן המכנסיים את החולצה והציצית. משום מה עלתה בדעתו של פוקס הגמרא מפרק "הכונס" דף ס' ע"ב, כלבים משחקים – אליהו הנביא בא לעיר, והני מילי דלית בהו נקבה, והוא הביט לכאן ולכאן במבט שהיו בו שביעות רצון ומבוכה כאחד ושרק, או ירק. ארליך נפנה להשתין. השמן הזה. בשל עונש שהוטל עליו לפני שבועיים הוא צריך להישאר גם היום בבית-הספר אחרי השעות הרגילות ולהעתיק את ספרו של אורי ניסן גנסין בינותיים ואת אנקריאון על קוטב העיצבון מאת אורי ניסן גרינברג, כולל סימני הניקוד, בשל הפרעה של ממש בשיעור הספרות.

בתחילה חשב לשלם לברנר, שהיה תותח בספרות, עבור ההעתקה, אבל כתבי היד שלהם היו כה שונים עד שלא היה לו ספק שהדבר יתגלה, ומכל מקום ברנר סרב לגעת, כדבריו, בכל מה שקשור לשירה של הפשיסט המלוכלך, דבר שגרם שנה אחר כך לכשלונו בבחינת הבגרות בספרות ולשלילת תעודת הבגרות כולה בשל כך. ארליך נפנה לצאת מן השירותים תוך שהוא מגניב מבט אחרון בחצר וראה את שגית משתרעת על הדשא. אביהּ, עובדיה, לימד בבית ספרנו ספרות וחיבור, ובאחד הימים לפני שנה, השיטה שתתה והשוחט שחט כמו שאומרים, קפץ מגג בית הספר כשבידיו ערמת חיבורים של י"א/5 בנושא "העגלה הריקה – במֶה נמלאנה?", כולל חיבורו של ברנר שבגינו סולק מבית הספר לשבוע, שריחף כמה שניות באוויר ונחת סמוך לגופו המרוצץ של המורה עובדיה שם-טוב יחד עם שלושים ושניים גליונות אחרים, אחד מהם ריק. לאחר שהגופה פונתה הורה סגן המנהל שפירא להשליך את החיבורים ללמען החייל, אבל צ'רצ'י, רב-השרתים, הבחין, בעומדו כבר ליד המיכל הכתום, כי החיבורים כבר נבדקו ולכל אחד מהם הוענק ציון.

סגן המנהל כבר הלך, וצ'רצ'י, שבדעתו עלה אולי כי הציונים שעל החיבורים הם מעין רצון אחרון של המנוח, שמר בחדרו – אם אפשר לכנות בשם "חדר" את הכוך הזה, ארון מצחין של מטאטאים יהיה תיאור יותר מוצלח – את החיבורים שנה שלמה, ונכנס לי"א/5 באמצע שעת-מחנך עם הרב נפתלי ביום השנה למותו של המורה עובדיה, שאם חושבים על זה, זה היה ממש אתמול, ובעצה אחת איתו החליט לחלק את החיבורים בו במקום לתלמידים. ברנר, שאחז בדפים כמו בתחתונים מסריחים למרות שהיו נקיים ואף קמט קל לא ניכר בהם, גילה לחרדתו כי לחיבורו מצורף פתק ובו נכתב "ברנר! חיבורך הכני בתדהמה נא קבל ציון נכשל! וסור בע"ה לחדרי לשיחה מיד עם קבלת החיבור. ע. ש-ט". הרב נפתלי קבע כי את רצונו של המת יש לכבד ולכן יעלה נא התלמיד אל חדרו של המורה מנוחתו עדן שאחרת תתגלגל רוחו ברקיעים התחתונים ומנוח לא יימצא לה רחמנא לצלן. ברנר החליט לצאת מן הכיתה ולהמתין זמן מה בשירותים או בעזרת-נשים ואז לשוב, אבל צ'רצ'י אחז בזרועו ואמר "אַזוי, קים. הולכים, רֶבּ ייִד", וליווה אותו עד לחדרו של המורה המנוח. החדר היה נעול ומסודר, וכוס תה קר, שנשתתה עד מחציתה, עמדה על השולחן, התיון טבוע בנוזל החום והצלוחית מכסה על הכוס. צ'רצ'י פתח את הדלת ולא הותיר לברנר כל ברירה אלא להיכנס פנימה, וסגר אחריו את הדלת תוך שהוא צועק "עשר דקות יהודי" אל תוך חור המנעול.

ברנר התקרב אל השולחן ונגע בכוס התה, אשר היתה קרה לגמרי ומִשקע שחור נח בתחתיתה. שנה שלמה עמדה הכוס בחדר, כמו החדר כולו, ואיש לא נגע בה. עכשיו ברנר הביט מן הקומה השלישית בברוך השם, שבתוקף תפקידו כראש ועדת ההעשרה של בית הספר הזמין את ישעיהו ליבוביץ' לשיחה בבית ספרנו להיום, בבחינת דע מה שתשיב לאפיקורוס, בבחינת ואף את פתח לו את שיניו, בבחינת מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו, שהבחין כשארליך לצדו ומפת הכוכבים בידו באיש הכפוף נכנס בשערי בית הספר. לתומו חשב כי זהו אביו של ברנר, שבאותה שעה היה אמור להגיע לשיחת אזהרה-שבטרם-הרחקה מבית הספר.

אביו של ברנר, ירמיהו, לעולם לא הגיע לאותה שיחה מכיוון שאת תיאום המועד בטלפון עם מזכירת סגן המנהל עשה ברנר עצמו, שהרים את הטלפון והתחזה לאביו מבלי שישקול את תוצאות המעשה. ישעיהו ליבוביץ', שהיה אז בן שמונים ושלוש, עלה במדרגות ונעמד אובד עצות שכן במכתב ההזמנה לא ניתן כל הסבר על מיקומה המדויק של ההרצאה, הוא ציפה כי מישהו מטעם בית הספר יפגוש אותו בשער, אך החצר היתה ריקה לגמרי בשעה זו. בלית ברירה התחיל ליבוביץ' לעבור מכיתה לכיתה ולהקיש על הדלתות אך לשווא, אף אחת מן המורות לא ידעה במה המדובר וגרטרוד, שלא זיהתה את הדופק בדלת, חשבה כי הוא אחד מן הקבצנים שהתחילו להופיע בשנים האחרונות בבית הספר ובסמוך לו ולהתנבא על חורבן העיר, תחבה בידו מטבע וסגרה את הדלת בפניו, והפרופסור הנדהם עמד לרגע מול הדלת, שכתובת "החוט המשולש לא במהרה יינתק" נתלתה עליה באותיות מוזהבות, לצד תמונת הראי"ה קוק שליט"א משוכפלת, נפנה לאחור ונתקל בארליך, שחזר מתנשף מן השירותים ומיהר אל אולם הספורט.

ליבוביץ', שכבר נואש מן ההרצאה, מסר את המטבע לארליך והתחיל ללכת לאיטו לכיוון היציאה, אבל ארליך, שזיהה את ליבוביץ', רץ אחריו ונגע בזרועו ואמר, מחכים לך באולם התעמלות, ובינו לבין עצמו הוסיף: יא אש"ף. ההפסקה התחילה בינתיים, דלתות כיתות הבנות נפתחו, ומאתיים חצאיות ג'ינס כחולות שטפו את המסדרון. ליבוביץ' צעד לאיטו לצד ארליך אל אולם הספורט. "זה כאן?", הוא שאל כדובר מבעד למוזיקה, והביט לרגע אל הכתובת השחורה שהתנוססה על קיר החצר וחייך, אבל מיד הביט בקוצר רוח בשעונו, וכשנכנס לאולם נרתע מיד לאחוריו. מוארת בקרן אבק צהובה וחיוורת, בגבה של הכיתה היושבת וממתינה למרצה המאחר, ימח שימו, התנודדה לאט גופת נערה.

מתוך "אבנר ברנר" מאת דרור בורשטיין, הוצאת בבל (דרום)

דרור בורשטיין, יליד 1970, מלמד ספרות באוניברסיטה העברית בירושלים ועורך תכניות ב"קול המוסיקה"