אמא, איפה הקראק?

נתחיל בעובדות בסיסיות: שמו האמיתי של "50 סנט" הוא קרטיס ג'קסון והוא הכוכב החדש הגדול של הראפ האמריקני. אלבומו "'Get Rich Or Die Tryin" – שנולד תחת פיקוחם של המנטורים שלו, ד"ר דרה ואמינם – מכר יותר משניים וחצי מיליון עותקים תוך שלושה שבועות, והמתקפה טרם נכנסה להילוך גבוה. זהו אלבום גאנגסטה-ראפ שעוסק בחיי הפשע על שלל האפסקטים הנלווים אליהם, אבל בניגוד לראפרים שחורים הנהנים להתרברב בחיי גאנגסטר דמיוניים, 50 סנט, כמו טופאק בשעתו, הוא גאנגסטר אמיתי עם עבר קרימינלי עשיר למדי.

גופו, בין היתר, מוכיח זאת. הוא נושא צלקות, והרבה מהן. מקורן של צלקות אחדות בדקירות סכין, אחרות ממכות ומעצרים, אבל רובן מפגיעות כדורי אקדח. יש לו צלקת אחת מפגיעת כדור בלחי, נוספת ביד, שלוש צלקות בירך, כמה בצדי גופו, ועוד כמה מסביב לישבן והמפשעה. המשטרה עצרה אותו כל כך הרבה פעמים עד שלדבריו הוא לא יכול לזכור כמה. "אני בא התחתית", אמר בראיון, "וכשאין לך שום דבר, אין לך מה להפסיד" (דילן, אגב, אמר את זה לפניו).

ג'קסון נולד בקווינס, ניו-יורק, לסוחרת סמים בת 15 שנרצחה לפני שהגיע לגיל 8. הוא גדל אצל סבו וסבתו, אבל הגיע במהרה לרחוב והחל למכור קראק. הסמים העניקו לו כסף, מכוניות וחיים, אבל בהמשך גילה את קסמו של ההיפ-הופ והחל ללמוד לבצע ראפ אצל ג'אם מאסטר ג'יי מ"ראן די.אם.סי", שנרצח לפני חודשיים. ג'קסון, אגב, נחקר על-ידי המשטרה בחשד לרצח, אבל לא הוגש נגדו כתב אישום.

ג'קסון היה אומנם דילר במשך כמה שנים טובות, אבל מעולם לא היה מכור לקראק, ולכן התנהל די ביעילות. "קולומביה" החתימה אותו ב-99' על חוזה הקלטה ראשון, והובטחה לו מקדמה שמנה, אבל זו לא שולמה במלואה והוא נאלץ לחזור לרחוב. במהלך העבודה על אלבום הבכורה נרצחו גם שניים מחבריו הטובים ביותר, ו"קולומביה", שהחליטה שהיא "לא יכולה להתעסק עם זה", שיחררה אותו מהחוזה. ב-2002 הוא חזר עם LP עצמאי בשם "Guess Who’s back?", שבוטלג שלו הגיע לאמינם וד"ר דרה. שני אלה הטיסו את ג'קסון ללוס-אנג'לס, החתימו אותו על חוזה הקלטה ועמלו איתו

על דיסק חדש. התוצאה: אלבום מופק לעילא, לא חף מכשרון, שנהנה בעיקר מהמימד הריאליסטי שבו, ועדיין, סובל מלא מעט חולשות.

איפה ההפוכה?

50 סנט, כאמור, מתעד את חיי הגאנגסטר על שלל צדדיהם: החל במכירת סמים, דרך הצריכה האישית, המשטרה, הרברבנות, הסכנה, הכסף הגדול, וכלה בירידה על כל אותם ראפרים ששרים על גאנגסטרים מבלי להיות כאלה באמת (למשל השיר "Wanksta"). השירים הם "מהחיים", אבל בהשוואה, נאמר, לאמינם, השפה חסרת ברק, כך שלמעט התיעוד האותנטי, המלל לא תמיד מעניין, מה גם שהחיבור בין הפרטי לבין הציבורי במקרה של 50 סנט לא ממש מצליח להזיז. עוד משהו שמעט מפריע באלבום הוא גוון הראפ העצל של 50 סנט, שלא תפור תמיד לטעמי, בעיקר כשהוא נמתח על כמעט 20 רצועות. ועדיין, הפייבוריטים שלי הם "High All The Time", "Gotta Make It To Haven", "What Up Gangsta", "In Da Club", ו-"Patiently Waiting", ואולי עוד שתיים-שלוש רצועות, בהן ההפקה צפופה ויעילה, ותפורה למידותיו. ג'קסון סיפר כי אמינם (שמתארח בשתי רצועות ומפיק אחת) וד"ר דרה (שהפיק ו/או מיקסס כמה מן השירים) היו מאוד מעורבים בעשייה. הם שיכתבו וחידדו טקסטים, והדריכו את ג'קסון לאורך כל הדרך (לפעמים נדמה שכל האלבום הזה משכתב מוזיקלית את "Soldier" מאלבומו האחרון של אמינם), אבל אין כאן משהו שלא שמענו בעבר – לא מוזיקלית ולא רעיונית - ובעיקר חסרות כמה רצועות (יודעים מה? אפילו אחת) שיוציאו את המאזין מחושיו, שירימו את האלבום לגבוהים אמיתיים. האלבום, אם תרצו, חסר את ההפוכה.

נדמה שההצלחה של 50 סנט נובעת גם מהעיתוי. ראשית, מאז הרציחות של טופאק וביגי סמול, שטח הגאנגסטה-ראפ נותר ללא דמות דומיננטית. דרה כבר מזמן גדול מדי, סנופ דוג כבר לא משחק תפקיד (שמעתי שהאחרון שלו לא רע, אבל עדיין), אמינם עוסק ברבדים אחרים לגמרי, והכוחות העיקריים של ההיפ-הופ – מהוו טאנג קלאן ועד קומון – פנו למקומות אינטלקטואליים יותר, אפילו חוצי-גבולות, עם מבט חדש וטרי על חיי הגטו (קומון, למשל). שנית, גם אם הראפרים הצהירו על התנגדותם למלחמה, האלבום של 50 סנט הוא שילוב של האתוס הכוחני שבדמות הגאנגסטר לבין אמריקה של לפני מלחמה – כוחנית וללא מעצורים (ובהתחשב באלטרנטיבה, אין לי, כאמור, בעיה גדולה עם זה). 50 סנט, מבלי שהתכוון לכך, הוא ראמפסלד של הגטו. אפשר לסמוך עליו, אבל אם נכנסים לעובי הקורה, אז לרוב הוא לא מעניין בגרוש.