שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    פועל שחור, רעש לבן

    אלבום ההופעה החדש של ברי סחרוף לא תמיד מצליח לתפוס את תחושת הריגוש המיוחדת של מופעיו, אבל הוא חובה בכל בית. גבע קרא עוז על דרכו של סחרוף אל הקהל, החיבור המיוחד אל הישראליות ועל ההתמקמות המזהירה בפיסגה

    זה קורה מיד עם הצליל הראשון. תחושה של זרם חשמלי עוברת בקהל, רגש מוכר מציף אותך, לרגע אחד, אתה מתחבר לאלפים סביבך, לעצמך, ולאיש ההוא על הבמה. הצליל מוכר, מבשר ניחומים, מעלה זיכרונות, אבל משגר אותך גם קדימה, לתוך עתיד מלא בתקווה. תקווה לריגוש, תקווה לתשוקה, תקווה לחיים. זה כוחה של הופעת רוק גדולה, שיש בה רגעים שכאלה, שתופסים אותך, שלא תשכח אותם לכל החיים, רגעים שבו זמנית מבטלים את תחושת הבדידות, מוחקים את מחיצת הניכור, ובאותה עת גורמים לך להרגיש אחד, יחיד.
    הופעות של ברי סחרוף מלאות ברגעים כאלה. סחרוף, פרפורמר ביישן כשלעצמו, הוא מאמני הבמה הייחודיים ביותר שלנו, מהבודדים שמשכילים ליצור סגנון בימתי של ממש, מובדל מזה שהם מייצרים באולפן. אצל סחרוף, הבמה היא תמיד מקום לניסויים, חידושים, התפתלויות. וכך, שירים כמו "ניצוצות", "בצהרי היום" (אין קץ לילדות), "חלליות", "עיר של קיץ" ורבים אחרים, כולם שירי מופת כשלעצמם, הופכים למשהו אחר, טוב יותר, כשהם מנוגנים לייב. האם אפשר לתפוס רגעים כאלה בתקליט שמתעד הופעות חיות? התשובה היא שלילית, ובכל זאת, את תקליט ההופעה החדש והמושקע של סחרוף, צריך להחזיק בבית כל חובב רוק ישראלי.

    סיכום מרשים

    התקליט הזה מהווה סיכום מרשים ויוצא דופן, של מי שהתחיל את דרכו המוזיקלית כחבר לא בולט בסצינת שולי הפאנק הישראלית של סוף הסבנטיז ותחילת האייטיז, והפך כיום לאמן הישראלי החשוב ביותר, מרחק גדול ממתחריו. סיפורו של סחרוף – מהנגינה במינימל קומפקט, דרך החבירה לפורטיס כצמד, ההשתחררות מצילו והמעבר לקדמת הבמה - סופר כבר פעמים רבות בעבר. סחרוף הוא אמן מוכשר, שעובד קשה, לא מפחד להתחדש וללמוד - ומצליח. וכן, הוא גם יפה. כל זה נכון וברור, אבל סחרוף לא היה יכול להגיע למעמדו רק בזכות התכונות האלה. אמן, מוכשר ככל שיהיה, אינו יכול ליצור ללא הקהל שלו. ולסחרוף, יש קהל, וזה בסופו של דבר, די מפתיע, כי המוזיקה שלו היא לעתים קרובות לא קלה לעיכול. יש בה רגעים פשוטים ונוחים יותר, אבל גם הם מלאים בצלילי גיטרות שורקות וחורקות. ההצלחה שלו מקבלת משנה תוקף לנוכח העובדה שלמעט רגעים בודדים לאורך שלושת העשורים האחרונים, הרדיו והקהל העדיף ליישר קו עם רוק-פופ מאוד ישראלי, כלומר מלודי מאוד, אקוסטי, נקי, ברוח שלמה ארצי או עברי לידר. והנה, דווקא סחרוף הצליח לפרוץ את המעגל הזה.
    כל ניסיון להשיב על השאלה איך זה קרה, לא יכול להתמקד רק בסחרוף עצמו כאמן ובכשרון העצום שלו, אלא חייב לבדוק גם מדוע הקהל אימץ לחיקו דווקא את סחרוף. מה יש בו בברי, שסוחף להופעות שלנו קהל כל כך מגוון, מבני 16 ועד 40, היפים, פריקים, רוקרים, חנונים, אנשי עסקים, חיילים וכו'. אנשים מכל צבעי הקשת הישראלית, שסחרוף הצליח להתמזג בה, ולייצג אותה.

    שחור ולבן

    את הייצוגיות של סחרוף צריך להבין על רקע המקום שהוא תופס בסצינת הרוק הישראלי, סצינה שהתחילה אי שם בסוף שנות השישים, ותפסה תאוצה של ממש רק בחצי השני של שנות השבעים. גיבורי אותה תקופה, ובראשם שלום חנוך ואריק איינשטיין, ייצגו זרם מאוד מסוים בישראליות. הם אמנם נתפסו כמורדים, כבועטים, כחדשניים - אבל המרד שלהם בוצע בתוך גבולות המשחק הממסדי. הם לא באמת איימו על דור המייסדים, הם רק רצו לכייף קצת, לעשן קצת, לעשות קצת יותר אהבה וקצת פחות מלחמה. שלא תבינו אותי לא נכון, הם עשו מוזיקה מופלאה, אבל זו היתה מוזיקה "לבנה", לא מזרחית, קיבוצניקית, מנותקת מההוויה של קהלים גדולים בישראל. גם השורשים המוזיקליים שלהם ינקו באופן אובססיבי משירי ארץ ישראל לצד הביטלס, דילן ופולק רוק מלודי יותר, ומאוחר יותר מהרוק הפרוגרסיבי הלבן (כמו התקליטים של גרוניך, כספי ושות', שנוצרו בהשפעת הסצינה הבריטית הפרוגרסיבית). אינשטיין וחנוך אמנם נעזרו ביכולות הנגינה המופלאות של הצ'רצ'ילים – להקת רוקנ'רול אמיתית מהשכונות שינקה מהנדריקס, הסטונס, קצפת, לד זפלין וסגול כהה – אבל לא היה מדובר במיזוג של ממש, שכן ההשפעה של הסאונד המלוכלך יותר נותרה מאחור, בשוליים, ולא קיבלה מעמד משלה בסיפור הרשמי של הרוק הישראל, זה שמוכר לקהלים שאינם מעורים בסצינה עצמה. הם היו הפועלים השחורים.
    מאמצע שנות ה-70 ואילך נעשו ניסיונות גישור מרתקים ולהקת תמוז היתה מקרה המבחן המעניין ביותר. תחת כנפיה של תמוז צמח לו גם זרם חדש, שינק ממקבילותיו הבריטיות. זרם שמבחינה דורית, שייך כבר לדור הביניים של הרוק הישראלי, בעוד שמאזיניו שייכים לדור השלישי של ישראל, דור של מיזוג גלויות, של ישראליות נטו (מלבד העליה הרוסית העתידה לבוא).
    רמי פורטיס, שעזר לתמוז בעבודות טכניות, היה מחמם אותם מדי פעם. פורטיס ולהקת מקורביו, וסחרוף ביניהם, הסתובבו פה כמה שנים, בסצינה שולית, קטנה ודחויה, שהפכה למיתולוגית רק בעיני כמה מאות האנשים שהיו חברים בה והפכו אחר כך ברובם למעצבי דעת קהל בתפקיד כזה או אחר. אחר כך הם התחפפו לאירופה, וחזרו מנוסים ובשלים יותר לקראת סוף האייטיז. ופתאום, אותה מוזיקה שהרדיו סירב להשמיע, שוועדי העובדים סירבו להזמין, הפכה לבון-טון. וסחרוף, תחילה כצמד עם פורטיס, ואחר כך לבד, כזמר וכמפיק – הצליח למצב את עצמו כאיש החשוב ביותר של הרוק המקומי.

    מלפפון חמוץ ולחם עם חלבה

    סחרוף לקח את הרוק שניגנו קודמיו, חיבר אותו לסממני התרבות שנעדרו ממנו - צירף את ההשפעות של הגל החדש הבריטי – ויצר משהו חדש, מלא יותר, מגוון יותר, לבן ושחור – ללא היררכיה. אצל סחרוף אפשר לשמוע גם את הביטלס וגם את הרולינג סטונס, גם את נעמי שמר וגם את אום כולתום. סחרוף כמובן לא היה הראשון שמיזג השפעות מוסיקליות שונות, אבל אצלו, זה נתפס אחרת על ידי הקהל. סחרוף בעיני, כמו יהודה פוליקר, נתפס כנציג אותנטי של השילובים הללו, כזה שאצלו לא מדובר רק במקורות השפעה, אלא בתפיסה תרבותית של ממש, של ישראליות מזן אחר.
    אל היצירה הזו היו יכולים להתחבר ביתר קלות מאזינים שהתקשו למצוא את עצמם, את הסיפור שלהם, אצל יוצרים אחרים. זה נכון גם לקהל באי הפינגווין, אבל גם לנער צעיר שגדל בשדרות.
    כדי להבין את המורכבות של היצירה שלו - צריך להקשיב ביסודיות לתקליטו האישי ביותר, "סימנים של חולשה". שיר המפתח באלבום, "כמה יוסי", מספר את הכל עם שלל דימויים: "השכונה ע"ש יו"ר הכנסת", "רומנים, מרוקאים, פולנים התערבבו בחולות", מלפפון חמוץ לצד לחם עם חלבה, במצעד הפזמונים השנתי, ראשונה דליילה, טרזן שמנצח את מצ'יסטה, הגיטרה הלבנה של שלמה, אהובה שנתנה את כל מה שהיה לה, ואמא ואבא שפחדו שתצא עבריין, וכמובן העיר הגדולה "בה מחפשים עניינים".
    תמונת הילדות שחושף סחרוף בשיר הזה, רחוקה מכל ילדות שהיה יכול לשרטט מתי כספי, אבל היא רחוקה גם מהילדות של זוהר ארגוב. זו ילדות של המעמד הבינוני-נמוך, של ישראל הפרברית, של בת ים, של שיכונים אפורים ודהויים, של ערבוב עדתי, של אוכל פשוט, של פשע זוטר ושל חלומות. אם ניקח קו, ונשים את שלום חנוך בצידו האחד, ואת זוהר ארגוב בצידו השני - סחרוף יהיה באמצע.
    זה לא מקרה שהרוק של סחרוף מלא בניואנסים ים תיכוניים. זה לא מקרה שהגיבור שלו הוא שלמה, כלומר שלמה מזרחי, אולי הנציג הבולט ביותר של הרוק השחור, ההנדריקסי, בגרסתו הישראלית. גיבור גיטרה ענק שנדחק לשולים הכי שוליים שיש, משום שהוא היה רחוק מהאליטה האשכנזית השלטת, אבל בכל זאת ניגן ב"גיטרה בצבע לבן".

    ישראל, תל-אביב, אלתרמן

    אבל בישראל, גם האליטה היא הרי לא ממש אליטה. גיבורי התרבות השלטת, הרי היו בעצמם ילדי קיבוצים, שחלמו, כמו סחרוף, על העיר הגדולה. החלומות על עיר אחרת, שבה הכל יכול להתרחש, הם שייסדו את הרוק הישראלי. רובם המוחלט של גיבורי הרוק הישראלים, הם מהגרים. חלקם מקיבוצים, חלקם מהקריות, חלקם מירושלים.
    חווית ההגירה לתל אביב, המסע ל"עיר הגדולה", האכזבה ממה שמגלים בה - שימשה כחומר גלם למאות שירים. החוויה הזו משותפת כמעט לכולם. לעתים, היא כלל לא קשורה למקום פיסי. אפשר גם לגדול בתל אביב הפיסית, ועדיין לרצות לכבוש את "תל אביב" הקונספט, המושג, תל אביב שלא קיימת בשטח, אלא רק במקומונים. וכך, סחרוף, שהגיע ממרחק צנוע במיוחד לתל אביב, שהייתה קרובה אליו פיסית, מרגיש שהמסע שהוא יצא אליו, הוא אל נקודה "רחוק רחוק בצפון".
    השיר "כמה יוסי" מהווה את סגירת המעגל. את נקודת ההשלמה. אחרי האכזבה מאי כיבוש ה"תל אביביות", לא בתל אביב ולא בבלגיה, סחרוף שב לישראל. לתל אביב, ולא ל"תל אביב". זה שיר שבו סחרוף, שהתקבל חזרה באהבה על ידי הקהל, מקבל את האהבה הזו, ושוב לא רוצה לברוח ממה שהוא, מהמקום שלו, מישראל, מהישראליות.
    החיבור הזה של ברי סחרוף לישראליות - ההשלמה שלו איתה, האהבה שלו אליה, אהבה שאיננה נטולת ביקורת, איננה נטולת כעסים, אבל נעדרת תשוקה לבריחה, למחיקה, למיסטיפיקציה, זה החיבור שאפשר לו לקפוץ מדרגה אחת מעל לחבריו - ולמצוא לעצמו מקום בפסגה. זה החיבור שמאפשר לו לשיר טקסטים של אלתרמן ולהישמע אותנטי. זה החיבור שמאפשר לו לצטט פילוסופים צרפתיים, בלי להיתפס כמנותק. זה החיבור שמאפשר לו לאהוב את עצמו, ואותנו, ולנו לאהוב את סחרוף, בדיוק בגלל אותן סיבות.

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    סחרוף. אותנטי גם עם אלתרמן
    העטיפה. חובה בכל בית
    העטיפה. כל צבעי הקשת
    לאתר ההטבות
    מומלצים