חינוך מיוחד

"הפנים שלה היו הדבר הנורא והמפחיד ביותר שראיתי מימי. היה בפנים האלה משהו מעוות מאוד, משהו מגעיל ומתועב ומנוון. הם ממש נראו כאילו הם נרקבים בשולים..." (מתוך "המכשפות")

אז תשכחו בבקשה המגברת מקגונגל הקשוחה אך סימפטית, מדמבלדור הרחום ואפילו מסנייפ המרושע. כאן יש לנו עסק עם מכשפות אמיתיות. כאלו עם טפרים חדים, רוק כחול, אישונים לוהבים ושנאה יוקדת לילדים קטנים. היצורות האיומות האלו הן אויבותיו של ילד קטן אחד (ואחר כך, עכבר קטן עוד יותר) וסבתא שלו, שמוצאים דרך להשמיד את כל מכשפות העולם ולהפוך אותו לבטוח יותר עבור כל הילדים כולם. קצת כמו ג'ורג' בוש. והכל בספרו המצחיק והמפחיד של רואל דאל, "המכשפות" (שיוצא כעת בתרגומה של טלי נתיב-עירוני בסדרת "מרגנית" של "זמורה ביתן"), שעובד לפני שנים מספר לסרט קולנוע שבו מגלמת אנג'ליקה יוסטון את המכשפה הראשית העולמית. הורים מזועזעים? ספרניות חרדות? מחנכים סופקי ידיים? מה לעשות. הילדים מצביעים ברגליים.

אז לפני היות הפוטר היה רואלד דאל, שהוא עדיין, בעיני ובעיני רבים אחרים (ילדים, בעיקר) סופר הילדים הטוב ביותר בעולם וסופר לא רע באופן כללי. והכל מתחיל, כנראה, מכך שלדאל יש ביוגרפיה רצופה בזוועות וטרגדיות שהיו מעמידות בצל אפילו את ספריו שלו.

"האדון והגברת סטמבל היו שניהם כל כך אטומים וכל כך שקועים בחיים הקטנוניים והאווילים שלהם עד שלא הבחינו בשום דבר בלתי רגיל בילדה הזאת. למען האמת, אני לגמרי לא בטוח שהיו שמים לב אליה גם אילו היתה זוחלת אל תוך הבית עם רגל שבורה." (מתוך "מטילדה")

הוא נולד בקרדיף, עיירת כורי פחם מטונפת בווילס. כשהיה בן שלוש, שבועיים לאחר שאחותו בת השבע נפטרה (אפנדיציט) מת גם אביו (מלב שבור). אימו נותרה לגדל שישה ילדים, שניים חורגים וארבעה שלה, כולן, חוץ מדאל, בנות. על אימו היו לדאל רק דברים טובים לומר, והוא מתאר אותה בביוגרפיה שלו כצוק העתים של ממש. דמות הסבתא החכמה והטובה ב"מכשפות" היא מחווה מודעת לאימו.

שלא במפתיע, היה דיקנס אחד הסופרים האהובים עליו ביותר בילדותו, והוא תעד את התרשמויותיו ממנו ביומן שכתב מאז שהיה בן שמונה והמציא דרכים מתוחכמות להסתיר אותו מאחיותיו החטטניות. דאל עבר כשלושה בתי ספר, כשכל אחד מהם מלווה בהצלפות עד זוב דם, התעללוית ואי נעימויות כלליות. הביוגרפיה המקוצרת באתר שלו מכריזה ביובשנות בריטית כי דאל הצעיר בילה "זמן בלתי נעים בבית הספר", אך כשקוראים את תאוריו על חוויותיו בבית הספר הפרטי "רפטון" ניתן בהחלט לזהות את המנהל המפלצתי שלו (שהפך מאוחר יותר להיות הארכיבישוף של קנטברי) עם המנהלת טרופדרוס האיומה, המשליכה ילדים מחלונות בית הספר ב"מטילדה".

בתו הבכורה אוליביה מתה מסיבוכים של מחלת החצבת, ובנו תיאו ספג פגיעה מוחית בתאונת דרכים בגיל ארבעה חודשים. כאילו שזה לא היה מספיק, לקתה אישתו הראשונה, השחקנית פטרישה ניל, בשבץ ב-1965. היא היתה בת שלושים ותשע ובהריון עם בתם, לוסי. תודות לטיפולו המסור של דאל, שגם הצליח לשקם את בנם, היא החלימה לחלוטין וחזרה לשחק. אקורד הסיום של חייו רצופי האסונות נשמע כמה חודשים לפני מותו, כשביתו החורגת נפטרה מגידול במוח.

"הדודה עצילה היתה אישה שמנה נורא וקצרה מאוד. עיניה היו קטנטנות, פיה שקוע ופניה המדולדלים נראו ממש כאילו נשלקו ברותחין. היא נראתה ככרוב גדול ולבן...הדודה גרומה, לעומתה, היתה צנומה, גבוהה וגרומה...ובשעה שהיתה נירגזת או נרגשת, היו רסיסי רוק קטנטנים מתעופפים מפיה בזמן דיבור." (מתוך "ג'ימס והאפרסק הענקי")

דאל הוא ההוכחה הניצחת לכך שפוליטיקלי קורקטיות היא עסק למבוגרים מיובשים ומכווצי עכוז. אפילו ב"חרוזים נלוזים" שלו, שהוא לכאורה ניסיון לקריאה אחרת באגדות ילדים, לא תמצאו אפילו שמץ של תקינות. הוא אומן ההפרזה וההגזמה. הרעים אצלו לא רק רעים, הם גם מכוערים ומגעילים נורא ואת העונשים שהם מקבלים (להידרס על ידי אפרסק ענקי, למשל, או להיזרק לתוך סיר מרק רותח),הם מקבלים לפי דאל, כי הם מגיעים להם. הטובים שלו (ג'ימס, צ'ארלי, דני, מטילדה ועוד) הם תמיד ילדים חכמים ומלאי תושיה שאי אפשר שלא לתמוך בהם לחלוטין. דאל מעולם לא האמין שספרים לילדים אמורים להיות חינוכיים.

"אם תרצה לדעת מה המשמעות של להיות ילד," אמר, "תצטרך לרדת על ארבע ולהסתובב כך במשך שבוע, כשמסביבך ענקים שאתה צריך לשאת אליהם את עיניך ושאומרים לך כל הזמן מה לעשות ומה לא לעשות". הוא מקפיד לבנות עלילות מצמררות להחריד ומלאות תהפוכות והצלות ברגע האחרון, מאחר והוא מודע לכך ש"לילדים תמיד מחכה בחדר השני הטלוויזיה". את כל האימה המשעשעת שהוא מחדיר לספריו אפשר למצוא, בצורה הרבה פחות מצחיקה, בכל מהדורת חדשות סטנדרטית.

"הוא מהווה סכנה של ממש...במקום שאנחנו גרים הוא הספיק כבר לקצץ ארבעים ושבע אצבעות מאנשים שונים והפסיד אחת עשרה מכוניות." ("האיש מן הדרום", מתוך הקובץ "סיפורי הפתעה")

גם בספריו למבוגרים, שמכילים בעיקר סיפורים קצרים ומקפיאי דם או מלאי סקס, הקפיד דאל לשמר את אותו מאזן בין האימה לשעשוע. באחד מסיפוריו המפורסמים, "שה לטבח" (הופיע ב"סיפורי הפתעה"), רוצחת אישה את בעלה במכות עם שוק טלה, ואז אופה אותה ומגישה אותה לשוטרים שבאים לעוצרה, כדי להעלים את העדויות. "הוא לא היה מחריד." אמר דאל. "חשבתי שהוא היה מצחיק נורא. הדברים המחרידים הם בעיקר משעשעים, בספרות."

דאל הגיע אל הכתיבה במקרה, לאחר נתבקש על ידי הסופר בן ארצו, פורסטר ("קפטן הורנבלאור") לכתוב על חוויות המלחמה שלו, כטייס בחיל האוויר המלכותי. כתגובה על הרשימה קיבל צ'ק של 900$ ופתק קצר מפורסטר ששאל אותו, "אתה יודע שאתה סופר?". הוא החל לפרסם רשימות וסיפורים קצרים למבוגרים "סטרדיי איבנינג פוסט", אבל רק לאחר שהפך לאב, בשנת 1960, החל לכתוב לילדים, וסיפוריו הראשונים, כמו אלו של סופרי ילדים בריטיים מפורסמים אחרים, כקרול וטולקין, החלו כסיפורים לפני השינה לילדיו. הוא טען שמה שמפריד אותו משאר סופרי הילדים הוא "העסק הזה של לזכור באמת איך זה להיות צעיר," וכי "ספרים לא צריכים להיות מאיימים. הם צריכים להיות משעשעים, מלהיבים ונפלאים."

"היא סחטה אותי כבמסחטה, כבמכבש דרכים...לאחר כשעה של פעילות רצופה, שקעתי בהזיות. אני זוכר כי דמיוני צייר לי את גופי כולו, והנה הוא בוכנה ארוכה ומשומנת היטב המחליקה הלוך ושוב..." (מתוך "דודי אוסוולד")

אצל דאל אין מקום למוסר מקובל, לבניית דמויות מאוזנות וראליזם. הוא מעדיף לכתוב, הן לילדים והן למבוגרים, מתוך המקומות הפחות מבוטאים בטבעם, המקומות שבהם הגברים הם חמדנים וחרמנים, הנשים לא פחות והילדים חיים בעולם מאיים, שיכול לפעמים להיות מלא במבוגרים רעים, מתעללים או סתם מטומטמים, שגורמים לבני משפחת דרסלי להראות כמו סנטה קלאוסים ביום טוב במיוחד. חינוכי? למי אכפת. זה כיף.

אז נכון שהורים, מחנכים, אנשי דת ושאר דמויות שוחרות טוב, ובמיוחד אנחנו, בני העם הנבחר, מצאו סיבות רבות לכעוס על דאל (הוא התבטא פעמים רבות באופן אנטישמי ואנטי ישראלי בוטה, ויהודי בריטניה הכריזו עליו כ"פרנואיד מטורף"), אבל את הילדים זה ממש לא מעניין. עם 31 ספרי ילדים שתורגמו ל-34 שפות, נותר דאל אחד מסופרי הילדים הפוריים והמצליחים ביותר בעולם ואחד מהמתורגמים ביותר לעברית. למרות הכל ואולי בגלל הכל, כי ילדים הם יצורים חכמים, שיודעים, לפעמים טוב יותר מאתנו, המבוגרים, שהעולם הזה יכול להיות רע ומפחיד ולא בטוח ושאם זה המצב, אז לפחות נוכל לצחוק קצת בדרך ולהתנחם בנצחון הטוב.