שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    איך קוראים לדבר הזה?
    ספרו השלישי של גל אמיר ("עפולה, רח' האופרה 3" ו"חיילי הבדיל צועדים לאיטם") הוא מותחן ערפדים-אימים המתרחש בימים אלה בגליל באזור גוש שגב. הספר, שייצא באמצע מאי, הוא כעת נטול שם, והסופר וההוצאה ("זמורה ביתן") מבקשים את עזרת גולשי ynet במציאת שם הולם לספר, אותו תוכלו להציע באמצעות "תגובה לכתבה" (ובלי "המוצצים", "המוצצים בע"מ" או "מוצצים כחול לבן", בבקשה). להלן הפרק הראשון



    קצת רקע

    סדרת רציחות מזוויעות מחרידה את תושבי הישובים הקהילתיים השקטים בדרך כלל, ולמלאכת פענוח התעלומה נחלץ רפ"ק עידו ממן הנחוש והאנרגטי, מפקד תחנת משגב. לעזרתו נחלצים אשתו, רפ"ק שרון ממן, המומחית בגילויים של רוצחים סדרתיים, סגנו הנאמן רס"מ מילאד, והמקובל האלוקי שמעון בן-דדון. עד מהרה מתבררת האמת המחרידה - ביישוב הקהילתי הדתי משעולים שבגוש שגב חיה, קיימת, פעילה ומדממת חבורת ערפדים, המונהגת על ידי ר' פנחס דב הורוביץ. הנה קטע מתוך הספר.

    ***

    בולוס, המכונה "ג'וני" עדאווי, שוב היה רעב. הוא עדיין היה צעיר. מאז הגלגול עברו רק שלושים וארבע שנים. פִּי-דִי תמיד אמר לו שיש לו עוד מה ללמוד, ושאחרי המאה שנים הראשונות הכול נראה אחרת. בשלושים וארבע השנים שחלפו מאז שרוחה הביאה אותו למצבו הנוכחי, ג'וני מעולם לא ראה את פי-די בפעולה. הוא לא ידע בכלל ממה פי-די ניזון. הוא הניח שיש לו את הדרכים שלו. הוא ידע שרוחה יוצאת לפעמים למסעות ציד, אבל הוא לא ידע אם היא ממש צריכה את זה או שזה חלק מהאופי המחורבן שלה. רוחה פשוט נהנתה לגרום סבל לאנשים. פי-די היה מבוגר בהרבה מג'וני ומרוחה. בן למעלה משלוש-מאות. זה היה די בטוח. רוחה אף פעם לא אהבה לדבר על העבר שלה ותמיד אמרה שליידי אמיתית לא מסגירה את הגיל שלה, אבל יום אחד הוא שמע אותה מדברת עם פי-די על מישהו ששניהם הכירו בזמן רעידת האדמה הגדולה בצפת. הוא בדק ומצא שמדובר ב-1837. הוא לא ידע אם אחרי כל כך הרבה זמן הרעב עדיין מכה בכזאת עוצמה. הוא ממש קיווה שלא.
    ג'וני ישב מתוח ורעב על ספסל בקניון בכרמיאל ועישן סיגריה. חלק מההנאה שלו מהמצב החדש שבו מצא את עצמו היה שעכשיו הוא היה יכול לעשות כל מיני דברים כמו לעשן בלי חשבון וללא חשש רציני לבריאותו. הרי ממילא הוא כבר מת, לא? הוא מדד לעצמו את הדופק. פעימה אחת בשלוש דקות. הוא ידע שהוא חייב לקבל מנה גדושה של דם אדם, ומיד. הוא כבר החל לחוש את הסימפטומים של הרעב – שונים מאוד מתחושת הרעב האנושית שהיתה זכורה לו במעומעם. הוא הרגיש חולשה הולכת וגוברת. ולחץ בחזה.
    קניונים היו מקום מעולה בשבילו. הרבה מאוד פעילות מסביב לשעון, בלי אור שמש. ההמצאה הכי חשובה של המאה העשרים, או ליתר דיוק, של השליש האחרון שלה. בהתחלה, עד שהתיישבו בגוש שגב באמצע שנות השמונים, הם היו מסתובבים רק ברדיוס מצומצם מאוד סביב הבית הישן של פי-די בטבריה, ורק בלילה. לפעמים פי-די ורוחה היו יוצאים לבית הקברות הישן ומחפשים שם כל מיני חברים שלהם או השד יודע מה, אבל הוא עצמו בקושי יצא. רק כשהיה רעב מאוד. אחר כך רוחה קנתה את האוטו והתחילה להסתובב. הוא יצא איתה לסיבוב פעם או פעמיים, ותמיד הצטער על זה אחר כך. אלוהים ישמור, מה שהיא עשתה לשוטר שעצר אותה בכביש עכו-צפת על מהירות בלילה קר אחד בנובמבר 1987. ואז הכול השתנה. רוחה שיכנעה את פי-די להתיישב בגוש שגב ולהקים את החברה. בערך באותו הזמן החלו לקום הקניונים, וג'וני גילה את נפלאות המתחם המקוּרה. הוא פשוט אהב לשבת שם ולעשן על הספסלים. הוא לא היה יכול לשבת בבתי הקפה, כי זה די בעיה לשבת בלי להזמין. הוא היה מסוגל לשבת שעות ולהסתכל על העוברים ושבים. פעם היה נדמה לו שראה את אחותו ניסרין, מבוגרת בשלושים שנה. היא נראתה כאילו עברו עליה כל הצרות שבעולם. גם את אוטו שניידר הוא פגש שם, בקניון.
    בינו לבין עצמו ג'וני הבדיל בין כמה סוגים של הרג. את אוטו שניידר וכל שאר הכנופיה של תריסר הכמרים הוא הרג בצורה מחושבת ומתוכננת, בתור סיום מעולה למערכת יחסים שכללה הרבה יותר מאלמנט ההרג בסוף. הסיום הקטלני למערכת היחסים היה הכרחי, גם מבחינה גופנית – הוא היה צריך את זה בשביל לחיות – אבל לא פחות חשוב מזה היה הפיתוי. הפיתוי הפיזי והאינטלקטואלי. בינו לבין עצמו ג'וני הצדיק את האקט הסופי של ההרג כאקט של התאחדות. כמעשה האהבה העילאי. הוא בנה לעצמו המון תיאוריות. אבל אף אחת מהן לא היתה נכונה. הוא פשוט היה רוצח, והוא שנא את זה, אבל לפחות הוא ניסה לעשות את זה עם סגנון, בצורה מעניינת, באופן שיירשם בזיכרון. אף אחד מהם לא היה אנונימי בשבילו. את כולם הוא זכר. הם יחיו לנצח כל עוד הוא יחיה. זה כמובן מעבר לחיי הנצח המובטחים להם בממלכת השמים, אם ישוע הטוב יסלח לעבדיו החטאים ויתעלם מהחטא הקטן של משכב הזכר.
    אבל עכשיו הוא היה צריך דם, והוא ידע שהוא צריך להרוג אדם ולשתות את דמו בתוך שעה או שעתיים, אחרת הוא יסבול סבל נוראי. שניידר כנראה לא הספיק לו. לא בשביל להשביע אותו לפרק זמן משמעותי. פי-די הסביר שהשינוי המטבולי לוקח עשרות שנים. שהוא ממש תינוק עדיין, ושייתכנו שינויים גופניים פתאומיים שנובעים מהגדילה והצמיחה של המערכות החדשות, כמו אצל תינוק. אבל כשהרעב נוחת פתאום, זה תמיד אכזרי וכואב. הוא השתוקק בכל גופו לדם, והוא ידע שהוא לא יוכל להמתין.
    הוא ידע שזאת תהיה הריגה חסרת משמעות. שערפד הומוסקסואל עם העדפה לכמרים קתולים לא יכול לצפות למצוא דייט בקניון בכרמיאל בתוך שעה. השעון הראה שמונה וחצי. הוא היה יכול לצאת ולנסות למצוא מישהו בחוץ, אבל הוא התעצל. והרעב גבר מאוד. בצר לו הוא פנה לפתרון הפשוט והבדוק שנוסה בהצלחה כבר כמה פעמים.
    השירותים בקניונים הם תמיד מבריקים, עד שמגיעים לתאים עצמם. מבחוץ זה תמיד חרסינה חדשה והרבה מראות וברזים מנירוסטה, אבל התאים לרוב מטונפים ומסריחים, עם מחיצות מגבס שאף פעם לא מגיעות ממש עד התקרה. ג'וני לא נשקל מאז מותו ב-1966, אבל הוא העריך את משקלו הנוכחי בשלושים וחמישה קילו בערך. זאת לא היתה בעיה בשבילו לטפס על המחיצה בין שני תאים בשירותי הנשים, ולחכות. אף אחת לא מסתכלת ממש למעלה. ליתר ביטחון הוא שבר שתיים מנורות החשמל בשירותים, מה שיצר אפלוליות מסוימת. הוא הרגיש בבית. הוא חיכה שתגיע מישהי בגיל המתאים.
    מרים היתה פנסיונרית בת שישים ושבע, שחיפשה שמלה יפה לחתונה של אחייניתה. כשעשתה את דרכה בכיוון השירותים, היא לא שיערה שהיא כבר לא תמצא שמלה כזאת. כשנכנסה לתא, ג'וני הסתכל יפה מסביב כדי לוודא שהם לבד, ואז זינק עליה מהמחיצה שבין התאים. הוא סתם את פיה ביד אחת ונעץ את שיניו המחודדות בעורק הראשי שבצווארה. היא מתה מהתקף לב כמעט מיד. הוא השביע את רעבונו בתוך כמה שניות, ואז מחה את הדם מזוויות פיו באמצעות מטפחת. רוחה הסבירה לו פעם שהחומר שמצוי בבלוטות הרוק שלו סותם את הפצע מיד לאחר שהוא מפסיק למצוץ את הדם. לפני שעזב את השירותים הוא הסתכל לאחור וראה זקנה שמתה מהתקף לב בשירותים בקניון. הוא ניסה לחוש כלפיה מעט חמלה אנושית, מעט אהדה. הוא מצא שהרגש היחיד שמקנן בלבו (הפועם, ופועם ופועם. איזו הרגשה, אלוהים! מיד אחרי הארוחה הקצב היה כמו של תינוק שרק עכשיו נולד. שמונים פעימות בדקה, במנוחה!) הוא סלידה קלה. הזקנה היושבת על התא בשירותים בקניון בכרמיאל נראתה לו כמו קליפה של פרי או שארית של מזון שנותרה על הצלחת. הוא מיצה את מה שהיה בה חיוני ומהותי מבחינתו – כליטר וחצי של דם – וממה שנותר לא היה לו אכפת. הוא והיא פשוט לא היו מאותו הסוג. הוא הרגיש אליה את מה שמרגיש הטורף כלפי טרפו. מעין הכרת תודה סרקסטית, הוא הניח. היא נתנה את חייה כדי שהוא יוסיף למות.
    פעם, כשעוד היה ג'וני מטורעאן, שודד בנקים, לפני שפגש את רוחה, הוא הרג את שותפו לשוד, שהיה גם המאהב שלו באותו הזמן. לא היה לו ספק שברוּך בן העשרים וחמש היה יורה בו עם הקרל גוסטב שלו שנייה אחר כך אלמלא הקדים אותו, ובכל זאת הרגשתו אז היתה שונה לחלוטין. רגשי אשם אכלו אותו עוד חודשים אחר כך (לפני שהחלו לאכול אותו דברים אחרים). הוא ממש הקיא כשניסה לנקות את הדם מהמושב האחורי של הפלימות'. עכשיו הגישה שלו היתה שונה. כלפי דם. וכלפי הרג. סניגור ממולח הוציא אותו זכאי מרציחתו של ברוך, ומשוד הבנק שקדם לה, ובאותו הלילה יצא לבית הקברות לעלות על קברו ולבקש ממנו סליחה. שם פגש את רוחה. והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה.
    בדרכו החוצה מהקניון הוא התקשר לרוחה ובדק אם אפשר לתאם איתה טרמפ הביתה. היא אמרה שאין בעיה, ושהיא תאסוף אותו במקום הרגיל. הוא חשב לעצמו שפרט למילוי הצורך הפיזי הוא פשוט לא נהנה הפעם מההרג. הוא אהב להרגיש את העורק הראשי פועם ואת הדם זורם בו. כשהקורבן מת מהתקף לב עוד לפני שהספיק לנעוץ בו שיניים, כל שנותר הוא התחושה החמימה של הדם הניגר לתוך הפה. נחמד, אבל לא היה מה להשוות לדבר האמיתי. לאוטו שניידר לקח עשר דקות תמימות למות. הוא הספיק להתפלל את כל ה"אווה מריה" פעמיים ולנופף בצלב שלו כמו טחנת רוח. את אוטו שניידר הוא יזכור לנצח. את מרים מהקניון בכרמיאל כבר שכח.
    הוא עמד ועישן סיגריה בחניון של הקניון כששמע את הצפירה המאוד מיוחדת של הארבע על ארבע של רוחה. הוא קפץ למושב הקדמי וחגר חגורה, לא מחשש לבריאותו שלו, אלא מחשש למה שעלול לקרות לשוטר התנועה לו יעצור אותם אחד כזה. מכיסא הנהג זרח אליו חיוכה המדמם של רוחה. היא נהגה בג'יפ בפראות הרגילה שלה, זימזמה לעצמה מנגינה חסידית וחייכה כל הדרך. היא נראתה מאושרת מאוד ממשהו, וג'וני חשש שהוא יודע בדיוק ממה. לקח לו דקה ארוכה להיזכר איך קראו לחבר החדש שלה, עתודאי בן עשרים ושלוש מהקריות. כשהתקרבו ליישוב הוא שאל בהיסוס, "מה שלום ניר?"
    האמת היתה שהעדיף לא לשמוע במפורש את התשובה.
    "כוחות העתודה של צבא ההגנה לישראל איבדו היום מהנדס מכונות," אמרה רוחה בקדרות מעושה.
    "בדרך כלל זה לוקח לך יותר משתי פגישות וסרט," אמר.
    "ראי, אדמה," צחקה, "כי היינו בזבזנים עד מאוד. אבל יש עוד הרבה כמוהו. אל תדאג." היא היבהבה עם אורות הג'יפ לשומר בשער היישוב. השומר נופף לה בידו ופתח את השער. השלט שלצד השער הכריז "משעולים – יישוב קהילתי אמוני. הוקם על ידי הסוכנות היהודית לישראל 1984".


     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים