משחק החיים

"ארבע שנים הייתי קצת כמו מילואימניק", אמר שרון אלכסנדר (40) בהקרנת הבכורה בסינמטק תל אביב לסרט "חמש דקות בהליכה", שצולם לאורך אותה תקופה, ובו גילם את רב פקד סמו. "פעם-פעמיים בשנה אתה נקרא ליחידה, פותח את הארון, מוציא את המדים, ז'קט עור שחור ומהוה, ג'ינסים שחורים ומגפיים, ונוסע ל'מילואים' לצלם. מצלמים יום, יומיים, שעה, שעתיים. במשך הזמן הצוות התחלף, אנשים באו, אנשים הלכו, התגרשנו, התאהבנו...".

עשר שנים היה נשוי לסמדר קילצ'ינסקי, ויש להם שלושה ילדים, פז בת תשע, וקורל ודולפין, בני ארבע וחצי. "הם מטריפים, באמת נפלאים".

- למה אתה מתכוון ב"התגרשנו, התאהבנו"?

"אני עוד קמט בתווי הפנים של הסרט. הדברים שמופיעים עלי מופיעים גם בסרט. היתה תקופה ששמנתי בשישה-שבעה קילו, ההשמנה הזו לא באה לי ממקום טוב בחיים, ורואים את זה בסרט. חיים שלמים קרו לי במקביל לסרט הזה".

- הגירושין השפיעו על מהלך הצילומים?

"אני לא יכול כל כך לדבר על זה".

- ומה שלום סמדר?

"את זה תצטרכי לשאול אותה".

- למה?

"ככה, כי נפרדנו ובזה נגמר העניין".

את התסריט לסרט "חמש דקות בהליכה", המוקרן בימים אלה בסינמטק, כתב איתי לב, שגם הפיק וביים אותו, וקיבל את פרס הבמאי המבטיח בפסטיבל ירושלים. המצלמה ההזויה של אסף סודרי תופסת בשחור-לבן את המציאות התל אביבית הדקדנטית של שנת 2002. הניכור, הבדידות ותחושת ה"אדם לאדם זאב" מובאים בסיפורים הקטנים, הנשזרים יחד לעלילה מרכזית. פקד שנמצא במעקב אחרי סוחר סמים ומודח מהחקירה על הטרדה מינית, במאי מגלומן שמצלם סרט ביכורים, הברמנית הכי עצובה בעיר ופושעים קטנים על הדרך. במתחם שבין פאב "השופטים" ללונדון מיניסטור מבעבעת מציאות אפורה, קודרת, שרגעי החסד היחידים שלה הם כמה דיאלוגים מצחיקים ושנונים.

"זה סרט אווירה", אומר אלכסנדר, 40. "סמו הוא אחת הדמויות שהכי אהבתי לגלם. הייתי אמיתי שם".

- רק אחרי הקרנתו בפסטיבל ירושלים, אמרת שהבנת את הסרט לגמרי.

"בשבילי זה סרט שמציג תמונה מאוד עגומה ומלוכלכת של המציאות שבה אנו חיים היום. זה סרט אשפתות על החיים, שמייצר שפה מאוד מיוחדת, קולעת ונכונה למציאות שלנו, עם הרבה מאוד הברקות. בהתחשב בעובדה שעבדנו עם במאי שלא הבנו אף מילה ממה שהוא מדבר, הוא הצליח להוציא משחק מעולה מכולנו".

- הסרט צולם בשחור-לבן. מה זה אומר לך?

"אני חושב שזה ניסיון להגיד שאנחנו רואים את כל מה שקורה לנו באופן קיצוני מאוד, בשחור ולבן. אנחנו רגילים לחיות בפיקים וריגושים מאוד חזקים, בהיי מאוד גדול בעקבות שימוש בסמים, או בדאונים מאוד גדולים".

- הפיקים האלה זו גם המציאות שלך?

"בוודאי, גם אני חלק מהמציאות הזאת. לא הייתי מזהה אותה, אם לא הייתי חלק ממנה. הסרט מציג תמונה מאוד שחורה שלה, ובסיומו הדמות היחידה שמנסה להיות מוסרית נרצחת במקום שבו נרצח ראש ממשלה בישראל. יש לזה משמעות פוליטית. זה לא נבחר סתם להיות הלוקיישן של הרצח".

- אתה איש של קצוות, עליות וירידות קיצוניות?

"כן. בשנים קודמות זה היה יותר גרוע, הייתי לוקח יותר ברצינות את הדכאונות. היום אני מודע לזה ומשתמש במודעות הזאת כדי לרפא. בעצם לא לרפא, כי זו לא מחלה, אבל כדי להתמודד עם הבעיה הזו. עכשיו אני קצת מתאזן".

- היום אתה נכנס לדכאונות?

"יש לי יותר מדי אחריות ואני לא יכול להרשות לעצמי את זה, כי דיכאון פוגע בתיפקוד".

- איך היה המפגש שלך עם טל כהנא, המגלמת את הברמנית העצובה, בסרט?

"מעולה. הסתדרנו נהדר. נראינו מצוין על המסך. הסצינות זרמו נפלא, היתה בינינו תקשורת מצוינת. אני מאוד אוהב את סצינת האהבה שלנו, היא יפהפייה וזה ממש בזכותנו".

לבד עם התלמידים

"העשייה עם איתי לב המחישה לי כמה זה כן אפשרי לעשות סרטים לבד, עם חברים, עם אנשים שנרתמים ומגויסים לזה", אומר שרון אלכסנדר. "ובאמת, אחרי העבודה עם איתי החלטתי להגשים חלום פרטי שלי שאני מתכנן כבר כמה שנים, ולעשות סרט עם תלמידי שנה שלישית בבית הספר למשחק שלי. הסרט, שנקרא 'דיוניאה', ייצא לאקרנים בקיץ. ההפקה נתמכה על ידי קרן רבינוביץ'. אני מביים הפעם, ואת המסך נתתי לתלמידים. זו היתה הרפתקה שחלק גדול ממנה אני זוקף לזכות איתי".