הייתי המגוחך, הפאתטי, השיכור

נדמה שאין שחקן מתאים ממנו לגלם את דמותו של סטנלי קובלסקי, טווס גברי בתוך לול של תרנגולות. שניהם פגיעים כמו עלה נידף, אבל מצד שני אכזרים מכל מלך. שניהם מתלבשים נהדר על תדמית הגבר האולטימטיבי, ומצד שני תרים אחר אהבה. שניהם יודעים להרים יד, אבל גם להיעלב כמו ילד. דבר אחד, לפחות, מפריד ביניהם: לגיל פרנק, הסטנלי קובלסקי הישראלי, מלאו לפני פחות מחודש 40, ואילו תאומו הספרותי יישאר לנצח בן 28.
"חשמלית ושמה תשוקה" של טנסי וויליאמס, המחזה שהצמיח לעולם את מרלון ברנדו בטי-שירט צמודה שהבליטה שרטוטים של אל יווני, יועלה החל מסוף השבוע בתיאטרון בית ליסין, עם פרנק כסטנלי קובלסקי ומירב גרובר, אשתו עד לא מזמן, בתפקיד בלאנש דבואה, אישה קטנה-גדולה שמחפשת מפלט אחרון בחיים רוויי אכזבות.
פרנק הוא מאותם שחקנים שאמורים להישאר חידה עד יומם האחרון. יותר מ-15 שנה מדברים עליו כעל השחקן שיטביע את כפות רגליו, חזק יותר מכל אחד אחר, על שבילי התיאטרון הישראלי, אבל הוא - שחקן בעל נוכחות ממגנטת גם בתפקידיו הלא טובים - לא תמיד עמד בהבטחות. עכשיו, הוא מאמין, הוא בדרך הנכונה.

- אתה לא קצת מבוגר מכדי לגלם צעיר בן 28?

הבשלות אצלי הגיעה מאוחר. את סטנלי קובלסקי לא יכולתי לגלם בגיל 28. בגיל 28 הייתי כמו בן 18. אני בפיגור של עשר שנים. עכשיו אני מנטלית בן 30".

- אתה גם אלים כמותו?

"אני יכול להיות רך כמו מרגרינה ומצד שני אלים, אבל לא לאנשים, רק לחפצים. תמיד נשברים לידי דברים. אבל גם זה קורה עכשיו פחות. הילד שלי מרגיע אותי. זה לא שאני נלחם באינסטינקטים האלה, הדיאלוג עם הילד פשוט מוביל לכך. עכשיו אני מת להגיע לדיאלוג כזה עם אישה. אף פעם לא ידעתי ליצור דיאלוג אמיתי עם אישה".

- נשים שהיו איתך מספרות כמה אתה יודע להיות מאהב נפלא במיטה, אבל יש כאלה שגם אומרות שלא היו רוצות להישאר איתך מעבר לכך.

"אני מבין מאיפה נשים אומרות שאני הזיון הכי טוב שהיה להן, אבל תמיד נכנסתי למיטה בתקווה שיהיה לזה המשך, בתקווה להעניק ולקבל אהבה. בשביל זה גם נפלא להיות איתי. לפעמים זה נגמר כעבור שעה, לפעמים זה נגמר בבוקר, ולפעמים זה נגמר אחרי שלוש שנים. בלילה הראשון אני לא בא רק לזיין, אני אוהב עד הסוף. אני יודע הכי טוב לתת אהבה. כל אחת שהיתה איתי, כשאני רואה אותה היום ברחוב, אני מחבק אותה. אבל הייתי רוצה שיגידו שאני השחקן הכי טוב ולא זיון טוב".

- אבל אתה גם שחקן טוב מאוד.

"פעם לא הייתי שחקן טוב, היום אני כן. פעם לא היה לי שום כבוד לכישרון, היום יש לי. היום אני יודע שאני חייב לכבד את המקצוע הזה ולא להתנהג אליו כזונה. זה דבר יקר ערך, ואני משתדל למצות אותו כמה שיותר. 'חשמלית ושמה תשוקה' הוא מחזה ענק. מזל שציפי פינס חשבה עלי ועל מירב לתפקידים האלה. הרי אני ומירב היינו כבר יחד בתיאטרון, אבל אף אחד לא העלה בדעתו לתת לנו את זה. צריך אומץ בשביל זה, במיוחד כשהמחזה לא כל כך הצליח כאן בעבר. פעם ראשונה אחרי הרבה זמן שאני נורא רוצה להגיע לחזרות, להזריק קצת סטנלי. אני יכול להגיד לך שמירב טובה עשרות מונים מוויויאן לי, שגילמה את התפקיד בסרט. היא מביאה לתפקיד הזה קומיות וסקסיות, ולא שבריריות, וזה הרבה יותר נכון מבחינתי. השברון לא חייב להיות רק נחלתו של גוף קטן ושברירי, ומירב גאונית בלהביא את זה".

לילה אצלי, לילה אצלה

כשפרנק וגרובר נפגשו על בימת התיאטרון הקאמרי לפני כמה שנים, הרבה אנשים קיוו שהנה, הגבר הסוער שכבש הרבה נשים וגם זרק אותן או הושלך מחייהן, יתיישב סוף סוף. זאת היתה אהבה לוהטת, לפחות בתחילתה, שידעה גם לא מעט משברים. דבר אחד לפחות נשאר מסיפור האהבה הזה: גלי, בנם בן השלוש. מהנישואים הראשונים שלו, לשחקנית גילי בן אוזיליו, שפרחו עם סיום לימודי המשחק שלו ונמשכו לא יותר משלושה חודשים, נשאר רק אבק זכרונות".

- מתי פגשת את מירב?

"נפגשנו ב'המורדים'. נכנסתי ל'המורדים' רק בגלל מירב. ראיתי אותה ב'רצח', התלהבתי, ואז אמרו לי
שהיא ב'המורדים', אז ביקשתי לשחק שם".

- אתם די דומים.

"יש לנו אנרגיות דומות, אנרגיות שמתפוצצות רוב הזמן. יש לנו כבוד, אהבה והערכה אחד לשני, ויש לנו את גלי שלנו. שום צעד לא היה לשווא. הפרי המשותף הזה היה שווה את הכל. הוא דבר מקסים".

- הוא גדל אצל מירב?

"אנחנו עושים עכשיו חצי חצי עם הילד. לילה אצלי, לילה אצלה, עד שגלי יגיע לגיל שהוא יגיד מה נוח לו. מאחר שהיא גרה בשדה ורבורג, עברתי לגור לידה, ברעננה. אנחנו משקיעים בו הרבה זמן. אילן רונן בחר בנו להצגה כי הוא רצה שניים שיש ביניהם חיבור ולא שניים שצריכים לעבוד על חיבור בחזרות. אבל אנחנו גומרים לשחק והולכים כל אחד לדרכו. מזל שלא נולד לי ילד לפני גיל 37. לא הייתי מוכן לזה כמו שאף אחד לא מוכן לזה, אבל כשזה קרה, הלכתי אחריו, ואני ממשיך ללכת אחריו, באינסטינקט".

- קשה לעבוד עם מי שהיתה האהבה הגדולה שלך?

"אני לא יודע אם מירב היא האהבה הכי גדולה, אבל היא היתה האהבה היחידה שאמרתי, או.קיי, איתה אני הולך לעשות ילד, לנסות להקים משפחה. תשמע, עם הקודמת גרתי מקסימום חודשיים-שלושה. בי ובמירב יש גם את המניאקיות שמאפיינת שחקנים. המניאקיות אומרת, לא משנה מה יקרה, בחמישה לשמונה אני עולה על הבמה. זאת המניאקיות שמתגברת על כל המכשולים, כל המכאובים. ככל שהפרטנרית גדולה ונפלאה יותר, היא מפעילה אותך יותר, מתגרה בך יותר, עושה לך את זה".

- מה הצורך הכמעט אובססיבי שלך להשיג עוד ועוד נשים?

"יש נערים שמזיינים בגיל 16-15. מכיוון שלא עשיתי את זה, הייתי צריך להשלים את החסר. הפעם הראשונה שלי היתה כשהייתי בן 17 וחצי. כשבאתי לבית צבי, בגיל 21 וחצי, הייתי רק עם בחורה אחת, נשבע לך. מאז אני משלים את החסר. 21 שנים מילאתי רק חובות, חייתי בארמון של זהב, עם הורים מסורים, ומאז, במשך 20 שנה, חיפשתי להשיג את כל זכויותי, למחוק את כל מה שהיה ולהתערבל. למזלי, היתה לי גם אז עבודה".

- עד כמה להתערבל?

"חוץ מלפגוע באנשים, עשיתי הכל. פגעתי בעצמי, דרכתי על גווייתי שלי. לא היה קורה לי כלום בחיים אם לא הייתי ממציא את החוויות שעברתי. שנות ההוללות זרקו אותי לסיטואציות שבתור נער שגדל בכרמל, בסביבה סגורה, ולמד בריאלי, לא יכולתי לחוות. ז'אן ז'נה אמר פעם משפט שחייבים לקחת אותו רק מטאפורית, שאמן חייב לרצוח את ההורים שלו, במובן של להיות מקורי, לעשות כל הזמן את המשהו החדש הזה. ככה אני הייתי. פה היתה תנועה אלימה, פה הייתי שיכור, פה הייתי מסטול, נזרקתי פה, נזרקתי שם. עשיתי נזקים ושילמתי עליהם. אתה יודע לכמה
פאבים שלחתי פרחים אחרי ששברתי בהם חפצים? אבל את זה הפסקתי לפני עשר שנים. הייתי המגוחך,
הפאתטי, השיכור, המסומם".

- אמרו שאתה גם מכה.

"בוא נגיד שיותר הוכיתי מאשר היכיתי".

- ואת הנשים שלך?

"היתה איזו עיתונאית זבלה אחת שכתבה בכותרת 'גירושיו היו שערורייתיים ואלימים'. השארתי לה על המזכירה הודעה מה אני חושב עליה. בעיני זה דוחה. בחיים זה לא היה. גם לא מעניין אותי מה שיחשבו. מילא אם הייתי סוטר למירב, אז בסדר, אבל סתם? ת'כלס, כשיש לך את האמת שלך, זה מה שמחזיק אותך".

- מה בכל זאת לא הרשית לעצמך לעשות כשהתערבלת?

"המוח היה צריך איזה ערבול, ואני לא מדבר איתך על דברים מסוכנים, בלתי הפיכים, שגם אותם ניסיתי. במדינה כמו שלנו, זה מה שהייתי צריך. לא היה לי שום מרכז. יכולתי לעזוב הכל, חוץ מאת הילד שלי ואת המקצוע. המקצוע היה בשבילי כמו ללכת לפסיכולוג. למזלי, קיבלתי עוד תפקידים והצלחתי איכשהו לשרוד".

- ניסית גם להזיק לעצמך?

"לא חשבתי ממש ברצינות על התאבדויות, אבל כשאתה הולך לקצה אתה גם נפגע לפעמים, פיזית ומנטלית. פעם כמעט עשיתי את זה כדי למשוך תשומת לב, לא כדי לפגוע בעצמי. זה היה כשהייתי בבית צבי, בן 22-21. קראתי לאנשים שיבואו, אמרתי שאני הולך להתאבד ושאני אחתוך את עצמי. אפילו ניסיתי. אבל גם בתוך הסיטואציה הנוראית הזו, כשבכיתי ואמרתי שאני רוצה למות, לא ממש התכוונתי לזה".

- להתמסטל, לקחת סמים, זה גם חלק מהבריחה מהמציאות?

"בהחלט, וחוויתי התמסטלות מהרבה דברים. אני לא יכול להגיע למצב של איבוד אחיזה במציאות. זה לא בדם שלי. ברגע שאני מתחיל להיות תלוי במישהו אחר, אני מקבל דחייה וגועל מעצמי. הדברים האלה קרו בעיקר בשנות ה-20 ותחילת ה-30, בתקופה של המצוקות, השאלות, הבריחות, הנפילות. הייתי קופץ אז בטן על הרצפה, חוטף מכה אבל מרוויח תעופה של חמש דקות, עד הנפילה".

- היית גם נרקומן?

"אני הרבה יותר נרקומן לתיאטרון מאשר לכל דבר אחר. היום ההתמסטלות היא כוסית פה, כוסית שם, משהו פה, משהו שם. יש לי היום חברה חדשה, ענבר. כשגרתי לבד, הבית והחוץ היו אותו דבר. בחוץ היה קר וריק, וגם בבית היה קר וריק. עכשיו הבית הוא משהו אחר. אני צריך גם היום לשבת עם אנשים בפאב, לשתות, לדפוק קצת את הראש, אבל זה לא הפרץ הזה שהיה קודם".

- אתה מן הסתם מכיר את התדמית שנוצרה לך.

"אני מכיר את כל מה שסיפרת ועוד הרבה יותר. שמעתי כבר את הגרוע ביותר, את כל מה שהייתי ואת כל מה שלא הייתי. שאני נרקומן, אלים, מזדיין בתחת, אחד שמזיינים אותו בתחת, הכל. מאז בית צבי התחילו השמועות שאני הומו".

- ויש בזה משהו?

"בחיים לא הזדיינתי עם גבר. אם הייתי מזדיין עם גבר, הייתי גאה בזה. אין אישה שאני לא יכול להוביל את עצמי להימשך אליה, כך שמאה אחוז מהנשים פתוחות בפניי. תאר לך שגם הייתי נמשך לגברים? הייתי אז כמו פורפרה, לא נח לרגע".

- מאיפה התחילו הדיבורים?

"עשיתי פעם סרט קצר בבית צבי, כשהייתי הכי צעיר והכי מבולבל. האיש שהציע לי לעשות את הסרט היה הומו. הוא כתב תסריט על החיים שלו. התנשקנו בחזרה. זה היה נורא בעיני לתחוב לשון של גבר לפה שלי. הוא עשה את זה עוד ועוד בחזרות, עד שאמרתי לו 'תשמע, זה לא עושה את זה יותר טוב. אני מבטיח לךבצילום את הלשון בגרון'.

- דיברו על רומן שלך עם גרי בילו.

"בחיים לא. אם היה לי, הייתי מודה בכך. היתה תקופה שלא היה לי איפה לגור אחרי שגמרתי את בית צבי, וגרתי אצלו בבית. אני ניסיתי, ברמיזות, לפתות אותו, אבל הוא יצא בגדולתו וסירב. אני ניסיתי לעשות את זה למען האינטרסים שלי, לחוות עוד משהו בתוך תקופת הבלבול והשאלות".

- עכשיו השתנית?

"עכשיו יש עוד שאגות אריה אחרונות, אבל אני בהלך רוח אחר. זה בלתי נמנע, וטוב שכך. קיבלתי עכשיו ספר של סופר פורטוגלי, סטייל קפקא, והוא כותב שם משפט גדול: 'ככל בעלי התשוקה הגדולה, אני אוהב את העונג שבאיבוד עצמי, מצב שבו סובלים באופן מוחלט מההנאה שבהתייסרות'. אנד דיס איז דיס. זה מה שאני הייתי".

- כבר לא אכפת לך ממה שאומרים עליך?

"כל מה שאני עושה הוא עניין שלי. כשאני אומר 'על הזין שלי' זה לא אומר שלא אכפת לי. אתה הולך ברחוב ונדבק לך חרא על הנעל, אז מגרדים קצת וממשיכים, אבל נשאר קצת ריח. אתה לא קורא למכבי אש, מזמין את המשטרה, מגיש תלונות לעירייה. בהחלט יש דברים שמעציבים אותי".

גאולה, הו, גאולה

היו שנים שהגמגום של פרנק הקשה לפעמים עוד יותר לפענח אותו. היום הגמגום התפוגג גם מחוץ לבמה.

- למה גימגמת?

"ילד שנולדת לו פתאום אחות, מתחיל לגמגם מחוסר ביטחון. אומרים שלבנות זה עובר מהר יותר ובנים נושאים את זה יותר זמן. אני, כמגמגם, הושפלתי. צחקו עלי, ולא יכולתי לדבר. כל פסיכולוג יגיד לך שהגמגום שלי היה הקל שבקלים, אבל אני פחדתי שישפילו אותי עוד פעם, ולא דיברתי. נדחקתי לפינה, שהיא המקום הכי טוב להתבוננות. זה עכבר שאכל חתול. אולי בגלל זה יש בי חולשה ופגיעות".

- העובדה שלפעמים אתה עדיין לא מדבר ברור כל כך היא חלק מהשארם שלך?

"זה לא חלק מהשארם, זה פשוט דוחה. זה הדבר הכי נורא שיכול לקרות לך. יש לי פשוט פה עצלן. גם בגלל הילד אני צריך לדבר ברור, אין לי ברירה אחרת הוא לא יבין מה אבא רוצה. כשהוא מדבר, הוא קצת מגמגם בהתחלה. מישהי העירה את תשומת ליבי לכך, וחשבתי שזה אולי מתוך כבוד, אבל אני צריך להקפיד".

- אופרת הסבון "לחיי האהבה" הפכה אותך לכוכב יותר מאשר התיאטרון.

"כשהציעו לי את הטלנבולה, הדברים היחידים שעברו לי בראש היו שזה פרויקט גדול, ופרויקט גדול תמיד מדליק אותי מינית, ולהדלקה מינית אני לא מסרב, כשמדובר בתפקיד ראשי ובעובדה שאני משחק. זאת היתה הפעם הראשונה שלמדתי טקסט מול מצלמה. זה היה כמו הזיון הראשון, והוא נמשך חצי שנה. בכלל לא עניין אותי מה יכתבו. אני אוכל גורמה צרפתי ואני אוכל גם פלאפל, אז מה, שאני אבטל את הפלאפל? בשום פנים ואופן".

- היה פשוט להיות סלב?

"מבחינתי, איך שנגמרו הצילומים, נגמר תפקידי בטלנבולה. לא הופעתי, לא התראיינתי, לא התרועעתי. להתייחס לאנשים ברחוב? בהחלט. התקשרה אלי מישהי והציע לי להיות הסלבריטאי במשחק טלוויזיה בערוץ 2. אמרה לי 'אתה חייב להבין, אתה סלב'. אמרתי לה 'את חייבת להבין, אני לא'. אני לא מסוגל לתפוס את עצמי ככוכב. אם אני יכול לשבת בבית על כוסית וכדורגל, אני אף פעם לא אלך לאיזה אירוע או לתוכנית אירוח. יש כאלה שמרגישים נוח שם וכיף להם וסבבה להם, לא אני. אני מתבייש להתחיל עם בחורות".

- אבל בקוקטיילים כאלה אפשר לפגוש בחורות.

"גם בקוקטיילים אני לא יודע להתחיל עם בחורות. אף פעם לא היה לי את הקטע הזה שאני הולך לבר, תופס מישהי ומתחיל איתה. אני לא אראה מישהי מהגב ואתחיל איתה. אם אני רואה קשר עיניים שמזמין, אז כן, וגם אז אני מפתח שיחה. לא קרה לי הרבה שמישהי הציעה לי זיון והלכנו הביתה. לא סתם עד גיל 12 היתה לי רק אחת. הייתי ילד קטן וביישן, בת'כלס. אני גם לא מאלה שמזיינים בשירותים בפאבים, אלא רק במיטה בבית".

- למה לא התגלחת כבר איזה יומיים?

"אני לא אוהב להתגלח. ככה זה פלסטיני וככה זה שארם איטלקי. כל בודק בשדה התעופה או בקניון בודק אותי פעמיים. ישר אני נראה כאילו יש עלי חגורת נפץ. אתה יודע איזה קטע היה לי פעם? נסעתי עם חברה לאיטליה, נכנסנו לחנייה, ושניים כיוונו לנו את התנועה. כשהם סיימו, הוצאתי כסף כדי לשלם להם, והם סירבו. הם היו בטוחים שאני סיציליאני שעובד עליהם. יש כאלה שאומרים שאני ככה ויש כאלה שאומרים שאני עכברוש דוחה".

- החברה החדשה שלך שחקנית?

"קוראים לה ענבר, היא בת 28, ואנחנו יוצאים כבר כמה חודשים, אבל עזוב, היא אלמונית.

- יש סיכוי שהפעם זה יהיה יותר ממושך?

"היום מצאתי גאולה פרטית מעצמי דרך הבן שלי, אבל אף פעם לא הצלחתי למצוא גאולה פרטית ביחסים עם אישה. טחנתי את העיר הזאת 17 שנה, על רחובותיה, נערותיה, בריה וזונותיה, והיום אין לי כבר מה לקחת ממנה. הייתי מסתובב פעם ברחובות ימים ולילות, חודשים ושנים, הולך בהם, כמו בניו יורק. אהבה אמיתית, גאולה אמיתית, זה מה שאני מחפש עכשיו".