והמנצח: סקאיי ניוז

אפילו כשהמלחמה עוד בחיתוליה, רק 12 שעות מן הטיל הראשון על בגדד, כבר יש בה מנצח אחד ברור: ערוץ החדשות סקאיי הבריטי. וסי אן אן מפסידים. בגדול, בענק, באופן שנראה לגמרי בלתי אפשרי.

מי שזוכר את המלחמה הקודמת, ודאי שומר פינה נוסטלגית חמה בלב למסכים הירוקים-מהבהבים הנחצים מדי פעם בחיצים שהם אולי טילים ואולי ארטילריה - כי אי אפשר לדעת עד שכתבנו פיטר ארנט הסביר לנו מה זה בדיוק. בחורף ההוא, עת הכבלים היו חידוש טכנולוגי מרעיש, גילינו את המלחמה בשידור חי. מאז איננו יכולים להסתפק בפחות מזה. השידור הטלוויזיוני הופך את כולנו למתמכרים לתמונות, רצוי חדות ככל שניתן. עכשיו כבר אי אפשר שהמסכים יהבהבו. אנחנו – כצופים פסיביים במלחמה של אחרים, כישראלים שתומכים בה בלי סייג, רוצים לראות אקשן, אם לא דם ממש.

ימי הדם עוד יגיעו. מן המלחמה הקודמת, בנק התמונות של המוח מלא בטנקים שועטים בחול, בבארות נפט בוערות, בכוויתים מתייצבים ליד המצלמה ומדקלמים סיפורי זוועה. אחרי המלחמה גילינו כי רבים מן הסיפורים הללו תוזמרו היטב על ידי משרדי יח"צנים זריזים, אבל זה לא גרם לנו לזנוח את סי.אן.אן, או להאמין כי אפשר היה, בערפל הקרב, לעשות עבודה עיתונאית טובה יותר.

מלחמה זה לא וידאו-צ'ט

אבל כעת ודאי שאפשר להשוות, ואולי גם צריך. הטון הכללי של שידורי סי.אן.אן נע בין פטריוטיות חד משמעית לפטרנליזם מביך. כשבאולפן יושב ארון בראון וחוזר ומסביר כי "הצופים לא יודעים איך זה מרגיש", צריך לעבור לערוץ שיודע לשדר היטב. כי האם בסי.אן.אן חושבים, משום מה, שנסתפק בתמונה של רים ברהימי מבגדד על רקע שידור טלפוני? לא ולא. גם ראיין צ'ילקוט מכווית סיטי לא משכנע אותנו. תמונתו על רקע מפות? למה מה קרה? חזרנו לשנות השמונים? וכשזוכים כבר בשידור חי, הוא נראה כמו סדרה מתמשכת של ציורים מן התקופה הקוביסטית של פיקאסו. השידור במצלמת אינטרנט לא עובד, לא מקצועי, לא משכנע. מלחמה זה לא וידאו-צ'ט.

היה לילה בארצות הברית, ולכן כנראה נרדמו כל הפרשנים האיכותיים. זפזופים מהירים מגלים כי הערוצים האירופים התגייסו למערכה, ויותר מכולם – הספרדים תומכי המערכה. באולפן שנראה כצוללת יושב חואן מוניוז-דלגדו, אדמירל הצי, עטור בחמש שורות של מדליות מבהיקות, ומסביר לכל המעוניין כי ספינותיה של ספרד נמצאות אי שם בים לא רחוק מאפריקה. זה לא כל כך רלוונטי להתרחשויות, אבל עובדים עם מה שיש, במיוחד כשאנחל אורטה, שליחנו המיוחד בכווית סיטי, אובד לנו בדרך, ולא נותר לשדרנית המהוקצעת אלא לומר כי "חבל מאד, כי עדותו כמי שהופגז זה עתה חשובה לנו ביותר".

גיבורה בזכות עצמה

אבל לא הקולות חשובים. התמונות, זה לב הענין, וסקאיי מספקים את הסחורה, וגם גיבורה. קבלו את אמה הרד אי שם במדבר בכווית, עם כוחותינו, שניות אחרי שאילצו אותה לעטות מעיל מרופד בפחם נגד מתקפה ביוכימית שרק אחר כך התברר שלא ארעה. סנטרה זקור ונחוש, היא חובשת מסכה אימתנית בשידור חי ומתנצלת שלא ניטיב לשמוע אותה, ושריר לא זע בפניה המקצועיות כשהיא מבקשת שנחשוב כמה קשה לכוחות הבריטיים להילחם במצב כזה. ומי העלים מן המסך את כריסטיאן אמאנפור דווקא כשהיינו זקוקים לה כל כך?

אמה הרד, עשויה ללא חת, ממשיכה לשדר בטון ענייני להפליא, וחוברים לה עוד גיבורים חדשים. הנה, כתבנו בבגדד, דייויד (עוד נלמד את שם המשפחה שלו בהמשך), בז'קט קורדרוי מהוה, כאילו יצא זה עתה מתוך "התלמיד המכובד" של ג'ון לה קארה, חמוש באנדרסטייטמנט בריטי מעורר התפעלות, מדווח תחת רעמי טילים או משהו, לא מתרגש אפילו לרגע. כמוהו כתבנו בכווית, שמתנצל, ממש כך, על הצורך לחבוש מסכה, וממשיך ומתנצל: "קצת קשה לי לנשום עכשיו", הוא אומר ומושך בכתפיו. ומה עושה ראיין צ'ילקוט מה-סי.אן.אן? מודיע לנו שאסור לצאת מן החדרים. באותה שעה ממש, בתמונה החיה מאד של סקאיי, רואים לא מעט אזרחים כוויתים פוסעים די בנחת ברחוב קצת נטוש, וכתבנו מתמודד היטב עם איתני הטבע על הגג.

ככה לא מנצחים

אפילו התזמון של סי.אן.אן לקוי. בעוד בערוץ הצרפתי השני כבר רצה כתובית שמודיעה על צפירת הרגעה בכווית סיטי, בסי.אן.אן עדיין נחה כתובית שמבשרת על אזעקת אמת. כך לא מנצחים במלחמות.

ועוד נזדמן לנו, בהעדר טנקים שועטים, לחזות בנאומו של סדאם חוסיין. הפרשנים בסי.אן.אן מנסים לנחש אם מדובר בהקלטה מוקדמת אם לאו, נעשה ניתוח קליל של הרטוריקה הדתית – תמונת ראי מבעיתה של הרטוריקה הדתית של בוש, כמובן, אבל איש אינו אומר זאת – ואז אפשר להרהר בהבדל הטלוויזיוני האמיתי בין דיקטטורה ובין דמוקרטיה מקוצצת – כי דמוקרטיה במלחמה לעולם איננה דמוקרטיה לוחמת, אלא מקוצצת-כנפיים.

הדיקטטורה, מתברר, לא נראית טוב. היא מצטלמת באורח מיושן עד פאתטיות. היא קוראת נאום מדפים לא מסודרים. המשקפיים שלה לא אופנתיים. היא לא מתאימה עוד למסכים שלנו, עם שמי הלילה התכולים של בגדד והאורות הזהובים של הטילים, וכתבינו הפרושים בזמן אמת בכל מקום אפשרי. הלאה הדיקטטורה, תחי רשת סקאיי, ואת, אמה הרד, הגיבורה החדשה שלי, תשמרי על עצמך שם, בין כוחותינו.