מגע של זהב
על העיבוד הבימתי המוצלח של איציק ויינגרטן ל"נשיקת אשת העכביש" בתיאטרון הבימה
נראה שהתיאטרון הלאומי מצא נוסחה חדשה להפקת הצגות מנצחות: לקחת סרט פולחן מלפני כעשרים שנה, עדיף כזה המבוסס על ספר מחתרתי או נועז, ולהפיק גרסה עכשווית המתבססת על בימוי קצבי ומשחק מעולה. כך היה בשנה שעברה עם "קן הקוקיה", שהפך לשלאגר של העונה, ונראה שכך יהיה גם עם "נשיקת אשת העכביש", שבהחלט מצטייר כיורש הולם למופע הפסיכיאטרי המרתק של רמי הויברגר ושות'.
גברים ברשת
"נשיקת אשת העכביש" של מנואל פואיג, סופר ארגנטינאי גולה, התחיל את דרכו בשנות השבעים כרומן מחתרתי על יחסים בין מהפכן שמאלני להומוסקסואל נשי חסר זהות פוליטית בכלא במדינה דרום אמריקאית תחת שלטון צבאי. הרומן עורר תשומת לב בשל ההתעסקות שלו בפנטזיות הומוארוטיות וסיפור אהבה בין גברים בתוך הכלא, וגם בגלל טכניקת הכתיבה המיוחדת של פואיג שויתרה על זיהוי הדוברים וגם על קולו של מספר כל יכול, ונתנה לקולות של הגיבורים להוליך את הסיפור לבדם באיטיות וברמיזה.
פואיג הוסיף לסימני השאלה שסיפרו מעורר את סרטי התעמולה הנאציים שאת תוכנם מספר גיבור הספר מולינה לולנטין, איש המחתרת השמאלנית הנלחם נגד העינויים והדיכוי אך מתקשה לקבל את ה"אחר" ולהתגבר על ההומופוביה שלו. בראשית הדרך משתדל ולנטין להתנגד למסרים העולים מתוך הסרטים הללו, אך בהמשך גם הוא נלכד בקסמם, או שמא בקסמו של המספר. כמו אשת עכביש התופסת גברים תועים ומסבכת אותם ברשתה, גם מולינה בונה סביב ולנטין רשת של בדיות, אך גם הוא עצמו קרבן, כמו גם הגבר שהעלה ברשתו.
בעקבות הסרט
בשנות השמונים הפך הספר לסרט מצליח בכיכובו של ויליאם הארט ובבימויו של הקטור בבנקו. הסרט שמר על תחושת הבלבול בין פנטזיה למציאות, כמו בספר, והרחיק את הסרט מכל זהות פוליטית ברורה. העיבוד הבימתי של איציק ויינגרטן בהבימה מנסה בעיקרו ללכת בעקבות הסרט, אבל על הבמה הכלא חזק בהרבה מתמונות הדמיון הפולשות מדי פעם מהצדדים. בתיאטרון אין מצלמה שיכולה לגרום לחומות הכלא להעלם. גם תוספת של סצינות בין מפקד הכלא למולינה, בהן מתבררת המזימה שמאחורי הכנסתו של ולנטין המהפכן לתאו של ההומו, רק ממקדת את ההצגה במציאות הפוליטית חברתית שבתוכה הדמויות פועלות.
בזכות השחקנים
ניתן היה לחשוב שהתוצאה תהיה דרמת בית כלא שאבלונית ללא מימד הפנטזיה וההזיה של המקור, אבל זה לא קורה, בעיקר בזכות משחק מדהים של ג'וליאנו מר בתפקיד הראשי של מולינה. הביצוע המרתק של מר מרומם חושפנות פיזית ונפשית של שחקן מעולה לעוצמות חדשות ובלתי צפויות, וגם מצליח לגרום לכלא לאבד את ממשותו אל מול הממשות האחרת שהוא בונה בדבריו, תנועותיו והופעתו. כשהוא מספר את סיפוריו על ורנר ולני, גיבורי המלודרמה הנאצית, אין לך ברירה אלא להצטרף לעולם האחר שהוא רוקם, ובמובנים רבים הוא הופך לתיאטרון שלם בתוך עצמו, תיאטרון של איש אחד.
יורם חטב, בתור ולנטין, הוא ההיפוך המוחלט. כולו תכליתיות ונחישות גברית, מבלי שינסה להחיות שום אידאל הרואי או ארכיטיפ מצ'ואיסטי. המפגש בין מר לחטב נרקם באיטיות וביסודיות בבימויו הרגיש של ויינגרטן, כך שההפשרה ביניהם מקבלת הגיון פסיכולוגי וגם כוח. גם סצינת המגע הפיזי לא פחות מצמררת ומרגשת מאשר אלו של הסרט או הספר, למרות המגבלות של הבמה. היופי של הרגע האנושי הזה מצדיק הליכה למשהו רחוק, ובעירום הגברי הכפול אין שמץ של זיוף או התחכמות. בסך הכל, זוהי דרמה מעוררת השתאות וחמלה עמוקה, ובזכותם של ויינגרטן, מר וחטב הקסם המתעתע של הספר והסרט עובר גם לתוך "נשיקת אשת העכביש", הגרסה הבימתית. התוצאה היא ערב של תיאטרון מעולה שאסור להחמיץ.
"נשיקת אשת העכביש", מאת: מנואל פואיג, עיבוד ובימוי: איציק ויינגרטן, משחק: ג'וליאנו מר, יורם חטב, ואחרים. תיאטרון הבימה.
