מדרגות הברזל / ז'ורז' סימנון

אחרי "האיש שצפה ברכבות" ו"האיש הקטן מארחנגלסק" רואים אור ב"עם עובד" עוד שני רומנים בכריכה אחת מאת ז'ורז' סימנון - שהשנה מלאו מאה שנה להולדתו - בתרגומו של יהושע קנז. והפעם: "מדרגות הברזל", על זוגיות מוזרה בצל החשד והפחד מפני הנורא מכול; ו"אלמונים בבית", סיפור שראשיתו גילוי גופה של זר בבית, ואחריתו תחייתו של מי שהיה כמת בחייו. להלן הפרק הראשון מתוך "מדרגות הברזל".

מדרגות הברזל

ההערה הראשונה נכתבה בעיפרון על דף של פנקס בגודל גלוית-דואר. את התאריך בשלמותו לא ראה צורך לציין. "יום שלישי. התקף בשעה שתיים וחמישים. נמשך שלושים וחמש דקות. כאב בטן. אכלתי מחית תפוחי-אדמה בארוחת הצהריים."

אחרי המילה צהריים רשם סימן מינוּס והקיף אותו בעיגול, לציין שאשתו לא אכלה מן המחית. היו שנים שמחשש להשמין התנזרה מאכילת עמילנים.

האִם פרְנאנְד, המשרתת החדשה, אכלה מן המחית? את ארוחותיה היתה אוכלת במטבח, על כן לא ידע, ולא העז לשאול אותה. ובעצם לא היתה לכך חשיבות רבה.

אפלולית החלה להתפשט בחדר שבקומת הביניים, שתקרתו נמוכה ומקדימים להדליק בו את האור.

לרגלי מדרגות הברזל שמע את נקישת הקופה-הרושמת ואת קול אשתו האומרת ללקוח:

"בקושי היה לנו קיץ וכבר מרגישים את החורף."

אוקטובר כבר לא היה רחוק. צריפי היריד, דוכני הקליעה למטרה והקָרוּסֶלוֹת השתלטו, כבכל שנה, על בוּלוואר קְלישי ובוּלוואר רוֹשְשוֹאַר.

אשתו ליוותה את הלקוח עד הפתח, ומצילת הדלת הצטלצלה. הוא חשב שתשוב אל הקופה, אולי תרים את ראשה אל מעלה המדרגות ותשאל, כמו שכבר שאלה פעמיים או שלוש פעמים אחר-הצהריים:

"הכול בסדר?"

בכל פעם השיב: "בסדר גמור." אפילו כשסבל מהתקף, והוא קמץ את אגרופו על לבו ובהה בקיר אחוז בעתה.

"רוצה משהו?"

"לא."

עכשיו תורו, אחרי אֶתנח קל, להוסיף ולומר:

"תודה."

היא חשבה שהוא קורא. זה מה שהוא עושה תמיד, מבוקר עד ערב, גם כשהוא אוכל, גם בימי השַׁפַּעַת השנתית שלו. ככל שהוא יכול להפליג בזיכרונו, פעם בשנה, פחות או יותר בתחילת החורף, הוא חולה בשפעת מאיזה סוג, פעמים מלוּוה באנגינה ובחום גבוה ופעמים מופיעה בצורת נזלת ותשישות כללית.

לפנים האכילה אותו אמו בביצים בחלב, שהיה גומע לאִטו בלי לגרוע עין מעיתוניו המאוּירים.

לואיז לא הכינה לו ביצים בחלב אלא השקתה אותו כל היום באותה לימונדה פושרת שהכיר מילדותו. טעמה לא השתנה, אף לא השתנה הצהוב המיוחד, הדהוי, שנצבעים הלימונים הצפים בקנקן זכוכית. על זה הוסיפה עוד מסורת: מִשׂרה של עלי אקליפטוס המבושלת על פתילייה, המשמשת למטרה זו בלבד, פתיליית נחושת ישנה מאוד ששלהבתה מרצדת כאש-תמיד.

הוא שמע אותה מתהלכת למטה. היא לא נעצרה ליד הקופה אלא המשיכה והגיעה אל קצה החנות, מן-הסתם כדי להיכנס אל מר תֵיאוֹ בבית-המלאכה שלו המוקף שמשות, שהוא עובד בו עד השעה שש.

השעה היתה חמש. החנות מוארת, זאת ידע על-פי ההילה הזוהרת שמקרינות מדרגות הברזל. גם בחוץ היה הגַמלון של קרוסלת המכוניות המתנגשות, ממש מול ביתם, מואר בכל נורותיו ומפיץ בוהַק מיוחד בדמדומי הערב, וקול מצילה, שהזכיר לו, אלוהים-יודע-מדוע, את המקדח המרעיד של רופאי השיניים, לא חדל לנסר לפני הווילון האדום בביתנהּ של מגדת עתידות.

לואיז הפסיקה לנוע, או שהיתה עסוקה בסידור חפצים על הדלפק שבקצה החנות, שם נמכרים אבזרי משרד קטנים, או שהלכה אל בית-הדפוס לדבר עם תיאו הזקן.

הכעיס אותו שאינו יכול למקם אותה בדיוק, ובמהירות, כתלמיד החושש להיתפס בקלקלתו, כתב:

"אותו דבר ביום שלישי שעבר בשעה שלוש וחצי בערך. וגם אז מחית תפוחי-אדמה."

כל-כך היה דרוך להקשיב, עד ששמע את הלמות לבו וחש את התנועה העמומה של מכבש הדפוס בקיטונו של מר תיאו. אחר-כך העביר סביבו מבט חפוז.

ארון ספרים היה בין שני החלונות, ועל מדפו התחתון מהדורה מאוּירת של בּלזק וכל כתבי אלכסנדר דימא צהובי דפים, מעוטרים בתחריטי מַגְלֵף, שהיו שייכים לאבי אשתו.

במקום ריק שנשאר שם העמידו שלושה או ארבעה ספרים יקרי ערך, כי גודלם היה פחות או יותר הגודל הרצוי, ספרים שהיו ללואיז במנזר, ביניהם חיי החרקים של ז"א פאבְּר, לצד אלבום תחריטים ארוטיים של רוֹפְּס.

עומד על השטיח, בחר את ספרו של פאבּר, שלא זכר שפתח אותו אי-פעם או שראה אותו פתוח בידי אשתו, והחליק לתוכו את דף הפנקס.

עודו שם, יחף, בפיג'מה לחה מזיעה, וקולה של לואיז הפתיע אותו:

"קמת?"

היא עמדה לרגלי המדרגות. אמנם היו קרובים, אך לא יכלו לראות זה את זה, כי מדרגות הברזל מגיעות אל פינת החדר, בין דלת חדר הרחצה לדלת חדר האוכל.

כמעט ענה בטיפשות, "לא", כי הופתע, והואיל ולא אמר דבר, הוסיפה ושאלה:

"מה אתה עושה?"

"בחרתי לי עוד ספר."

אכן היה צריך לקחת ספר, כי היא ידעה מה קרא בצהריים. ספר של בלזק. כל שנה, בימי השפעת שלו, חזר וקרא כמה ספרים של בלזק וכמה של דימא.

"לא יכולת לקרוא לי?"

הוא שמע אותה עולה במדרגות הראשונות, והברזל נרעד תחת רגליה. די היה בשבע או שמונה מדרגות, וראש העולה הגיע לגובה הרצפה.

"את הדודן פּוֹנְס גמרת ?"

הוא לא יכול לומר "כן". היא היתה יודעת שזה לא נכון. עכשיו כבר ראתה אותו, והוא חשש שתכיר את האשמה בהבעת פניו. מעולם לא יכול למנוע את פניו מלהביע אשמה כששיקר ואף לא כשהיתה בו איזו כוונה סמויה כלפי זולתו.

הוא נמנע מלפנות לעברה.

"רציתי לקחת משהו אחר."

אף-על-פי שנעץ את מבטו בארון הספרים, ראה במטושטש את ראש אשתו בפינה של שדה-הראייה שלו והאור-צל שיווה לשערה צבע שחור יותר, מבריק יותר, ולפניה - לובן כמעט זוהר.

"מה לקחת?"

השאלה היתה טבעית. תמיד אמרו זה לזה מה הם קוראים, שוחחו על זה. אבל הוא הסמיק, מפני שלא ידע וגם מפני שסקרה במבטה את החדר, בשקט, כדרכה בכל דבר.

הוא ניסה לקרוא, בלי להרכין את ראשו, את שם הספר שהחזיק בידו, אך באותו הרגע נשמע קול המצילה של דלת הכניסה וחילץ אותו ממבוכתו, ואשתו, יורדת אחורנית, אמרה:

"תשכב. אבקש מפרְנאנְד שתכין לך לימונדה."

לא זו בלבד שמדרגות הברזל חיברו בין החדר לחנות, אלא היה גם צינור-שֵׁמַע לדבר בו בין הקופה ובין המטבח. כמו המילים "אֶוואריסְט בּיראר - מכשירי-כתיבה", המצוירות על חלון-הראווה באותיות שהתנוססו לפנים על פתחן של תחנות ה"זַ'נְדַרְמֶרְיָה הלאומית", היו גם המדרגות והצינור מימי אביה של לואיז. באותם ימים כבר היה אפשר להגיע לדירה דרך המדרגות הפנימיות של הבניין, אבל לשם כך היו צריכים לצאת מן החנות ולהגיע דרך המדרכה אל קמרון הכניסה.

אשתו של אֶוואריסט ביראר הקשתה ללדת, ואחרי כל לידה היתה מרותקת חודשים אחדים למיטתה ואחר-כך לחדר השינה, ואז הותקנו שם המדרגות הלולייניות.

בסופו של דבר, הביאו המדרגות האלה תועלת מרובה יותר דווקא כשחלה ביראר בשחפת ונעשה מרותק לחדרו, ואשתו ירדה לחנות למלא את מקומו. והיא שהגתה את הרעיון של צינור-השֵׁמַע, שתוכל למסור בו את הוראותיה למשרתת.

עוד בהזדמנות אחת הביאו המדרגות תועלת, לבד מבימי השַפַּעַת השנתית של אֶטְיֶן, אבל הוא העדיף שלא לחשוב על זה. ואולם באחרונה, שלא מרצונו, הִרבה יותר מדי לחשוב על זה, דווקא כשהתאמץ לסלק אותו מדעתו.

המגוחך מכול הוא שהיה מתקשה להסביר כיצד אירע הדבר. הוא בוש במקצת בכמה מילים שרשם קודם בעפרונו על אחד מדפי הפנקס. אילו הזדמן לאשתו לקרוא אותן, מה היתה אומרת? איך היה מסביר זאת?

יש שהביטה בו לואיז בשמץ דאגה, כאילו השתנה בו משהו, והדבר עשוי להשתמע לשתי פנים.

בעצם לא הוא הגה את רעיון הרישום בפנקס, אלא הרופא משׂדרות טֶרְן שאף את שמו לא ידע.

הוא לא מיהר להושיט את ידו ולהעלות אור במנורה שלמראשותיו. לא-פעם, בערב, כששכבו לישון, נמנעו מלסגור את הווילונות ולהאיר את החדר, בייחוד בימי היריד, כשמבעד ליריעות המלמלה נראו כל אורות הקרוסלה בתנועתם. מקצתם שהשתקפו על הקירות, על התקרה, עוברים למשך שנייה על פני אחד משניהם, על גופה הלבן של לואיז המעסה את שדיה אחרי שהסירה את מחוכהּ.

גם שלא בימי היריד היה חודר לדירתם, בתשע בערב, זוהר אדום כפטל, אורו של מועדון-לילה, בפינת רחוב בּלאנְש, שני צעדים מביתם.

"אתה לא מדליק אור?"

"עוד מעט."

הוא וגם היא ידעו מה פשר הדבר. לואיז נשכבה פרקדן ולא התכסתה. את קולות החוץ שמעו כמעט ללא חציצה, כאילו הם בשולי הקהל, ופתאום קול אלמוני ומילים מוטחות בצעקה רמה מתפרצים אל תוך צנעת חייהם.

רק ביתנה הצר של מגדת העתידות הפריד ביניהם ובין המכוניות המתנגשות, וזה כמה שנים היו כמרותקים למראה נדנדות מדגם חדש. לא נדנדות לילדים, אלא מִתקנים ענקיים, מוקפים, ליתר בטיחות, בכלוב של סבכת ברזל. שתיים כאלה עמדו זו לצד זו. פנס אחד ויחיד, החזק ביותר, המסנוור מכל הפנסים שבשטח היריד, האיר אותן מלמטה כמין זרקור. בדרך-כלל נדרשו שני אנשים, זה מול זה, כדי לעשות היפוך שלם, ובתחילה נראו האנשים אופקיים, ואחר-כך, אט-אט, בסופה של כל תנועה, נראו הרגליים גבוהות מן הראש. לבסוף הגיעו למצב מאונך, הגוף ישר, הראש למטה, ובכל פעם היה נדמה שהתנועה נעצרת כמתוך היסוס למשך שנייה אחת או שתיים לפני הירידה.

אטיין נזכר בערבים מסוימים, כשמזג-האוויר היה חמים ושניהם עמדו נשענים במרפקיהם על החלון, מתבוננים כאחוזי קסם באתלט מתולתל באפודה לבנה, היחיד שיכול להניע ללא עזרה את הנדנדות, ולפעמים היה מתהפך שוב ושוב כדי למשוך את הלקוחות. ופעם אחת לחשה לואיז, ולא נדהמה מיד מן ההשוואה:

"הוא כמו מלאך אלוהים."

היא דיברה למטה. הוא לא שמע מה אמרה, כי שוב היתה קרובה לדלת, וכמו מוכנית נשמע קול המצילה המודיע על לכתו של הלקוח.

לא טוב שתמצא אותו בחשֵכה, והוא הדליק את האור והניח את הספר על ברכיו הזקופות.

היא חזרה אל הקופה, שרקה בשפופרת-השֵׁמַע לקרוא לפרנאנד, ומן המטבח הגיע קולה החנוק של המשרתת לאוזני אטיין.

"תביאי לימונדה לאדון."

"כן, גברתי."

"עוד יש לך לימונים?"

"כן, גברתי."

זה הזמן שבו היתה לואיז מתחילה לסדר את החנות בטרם תצא להוריד את התריסים המכאניים. עוד מעט ישוב ז'ן־לואי, הנער השליח, ויחנה את תלת־האופן שלו במחסן שבירכתי החצר. כל שעות אחר-הצהריים לא שמע אטיין את המחסנאי, מר שארל. האם חלה גם הוא בשפעת? הוא לא זכר ששמע אותו גם בשעות הבוקר. אשתו לא אמרה לו כלום. בדרך-כלל סיפרו זה לזה הכול. כנראה שכחה. מהיותם חיים יחדיו, אירע להם שלא חשו צורך לדבר.

האם הוא שהחל להסתיר משהו? אולי יצליח להיזכר ואז ירשום זאת עם כל שאר הדברים.

המוזר מכול הוא שלא יכול להיזכר מתי החל להרגיש חולה, אולי מפני שלא לפתע-פתאום הרגיש זאת. זה קרה אט-אט, בלי שחש בכך. ובכל-זאת ידע כי ימים אחדים אחרי ראש השנה החליט להפסיק לעשן. עד אז עישן שתי חפיסות סיגריות ביום.

האם הרגשתו טובה פחות משהיא בדרך-כלל? ייתכן. הוא בן יותר מארבעים, נוטה יותר להתנשם בכבדות, למשל כשהוא עולה במדרגות או רץ אחרי אוטובוס.

פעמיים או שלוש פעמים הכריז, בלי שהאמין בזה באמת:

"בקרוב אפסיק לעשן."

לואיז הביטה בו מופתעת. האם כבר אז היה בעיניה המבט הזה המטריד אותו? זאת לא יוכל לומר. היא לא נראית מודאגת. זה נראה יותר כאילו היא צופה בו מן הצד, מציינת לה פרטים שהוא עצמו לא הבחין בהם.

אז לא היה חולה; לדברי הרופאים אינו חולה גם עכשיו. הוא הלך להיבדק אצל שלושה רופאים, בלי ידיעתה של לואיז, נוסף על הדוקטור מארֶסְקוֹ, שגר שתי קומות מעליהם והיה לרופאם.

לא היה לו אמון ברומני הזה, הצעיר מדי, שלא ריח תרופות נודף ממנו אלא ריח מספרה, וידיו לבנות ומטופחות.

לולא מת שנתיים קודם לכן הדוקטור ריוֶה הזקן, שהשתתף בטקס הקומוניון הראשון* של לואיז והיה רופאם מאז נישואיהם, היה אטיין פטור מדאגה.

* השתתפות ראשונה במיסה - טקס החניכה הקתולי, המקביל לבר-מצווה במסורת היהודית. (ההערה הזאת וכל הערות-השוליים האחרות הן של המתרגם)

"רשום את תאריכי ההתקפים ומה שקדם להם," אמר הרופא משדרות טֶרְן, וניכר בו שאינו מאמין בזה.

כמו את שני הרופאים האחרים שנועץ בהם בלי ידיעת אשתו, בחר גם את זה באקראי, ברובע שאינו קרוב מדי לרובע מגוריו. שאם לא כן, הרי יום אחד כשיֵצא עם לואיז, הם עלולים לפגוש אותו. ואיך יתרץ לה את הדבר אם יברך אותו הרופא לשלום?

מכל-מקום, כשהפסיק לעשן, עדיין לא חש אותן נשיפות חמות בגרונו שהוא חש בהתקפיו עתה. היה רק מין יובש, קושי לבלוע. ובערב, כששכב לישון, מין נחשולים שעלו בחזהו והחרידו עליו.

"לא שמתְ לב למשהו?"

"לא."

"לא עישנתי מאז הבוקר."

"הה!"

שלושה ימים החזיק חפיסת סיגריות בכיסו.

פעמים אחדות שׂם סיגריה בין שפתיו אך לא הדליק אותה.

"זהו-זה! זה סופי. אני לא מעשן יותר."

הדבר היה ב-7 או ב-8 בינואר. ב-7, כי יום קודם אכלו מעוגת המלכים עם הזוג לֶדוּק. כל הערב נשם את עשן המקטרת של ארתור לֶדוּק, והפיתוי נעשה לו קשה יותר. החלטתו העניקה לו תחושת שחרור. הואיל ואינו מעשן עוד, ייעלמו המועקות הקטנות ושוב ירגיש שהוא חזק ובריא, בריא יותר מתמיד.

פתאום, בתוך כמה שבועות, גבר תאבונו כפליים, והוא הראשון שהתלוצץ על זה.

"את רואה כמה אני אוכל? זה לא ייאמן! אם זה יימשך, אני אשמין."

מעודו לא היה שמן, אך גם רזה לא היה. והנה החל לרזות.

אם יתאמץ, יצליח, על-ידי הצלבות, לשחזר את כל התאריכים. אין לו ספק שזה חשוב. וכך, בלי ידיעת לואיז, ביקש להתקבל אצל מומחה, פרופסור, שיברר אחת ולתמיד מה מצבו.

מה שלא הצליח לשחזר הוא מתי היתה שיחת הטלפון של פרנסואז. הוא לא יכול לומר אם היתה לפני חג המולד או אחריו ואולי בכלל בפברואר. כל מה שידע הוא שזה היה בחורף ושהיום הקדים להחשיך. הם סעדו בחדר האוכל, והמשרתת שלהם היתה אז הנערה מן הדרום שריח שום נדף ממנה תמיד. הטלפון צִלצל. עם סגירת החנות העלו את המכשיר אל הדירה. כדרכה כמעט תמיד, גם הפעם לואיז היא שהשיבה.

לא מיד נתן את הדעת על דבריה, כי חשב שמאריֶט לדוּק היא המטלפנת, מה גם שאשתו אמרה:

"אני שומעת, כן... מה?.. רק רגע... אני אף פעם לא זוכרת את המספר הזה... זה ברחוב סן ז'ורז'... חכי על הקו..."

והיא הלכה ופתחה את המגֵרה שבמכונת-התפירה שלה, שם נהגה לשמור את ניירותיה הפרטיים.

"הלו... מרת ברנאר... ברנאר... כן, כמו השם הפרטי... רחוב סן ז'ורז' 38."

זה היה שם התופרת שלה.

"לא, אין לה טלפון. היא בבית כל היום, חוץ משעות הבוקר המוקדמות שאז היא הולכת לקניות."

עוד רגע הקשיבה, מנענעת את ראשה, מהנהנת, ולבסוף גמרה את השיחה במילים:

"ערב טוב, פרנסואז!"

הוא הופתע. פרנסואז היא אחות אשתו שנישאה לרוקח מרחוב לָה רוֹקֶט, אחד ששמו טְריבוֹ. היו להם שתי בנות, האחת נשואה למורה ואחותה, אַרְמַנְדין, עדיין רווקה.

"אחותך טלפנה אלייך?"

לואיז לא התבלבלה מעולם, לא הסמיקה מעודה. אף פעם אחת לא ראה אותה באה במבוכה. מוכן היה להישבע כי בשוגג אמרה את שמה של פרנסואז ולולא כן היתה טוענת כי המטלפנת היא אחת הלקוחות. מכרים מעטים היו להם. לאמִתו של דבר, חוץ מהזוג לדוּק, לא התראו עם איש.

"היא רצתה את כתובת התופרת שלי."

אבל זה חמש-עשרה שנה לא היה כל קשר בין הזוג טריבו וביניהם. בראשית ימי נישואיהם הלכו לפעמים לבקרם ברחוב לה רוֹקט, פעמיים ואולי שלוש פעמים, ואטיין חש שם שלא בנוח. בייחוד בשל יחסו של הרוקח, שהיה קר ומרוחק.

ויום אחד כשהלכה לואיז לבדה לבקר את אחותה, חזרה הביתה והצהירה:

"ברוך שפטרנו!"

"מה?"

"שוב לא נצטרך ללכת לטיפש המנופח הזה, טריבו."

"רבתם?"

"אמרתי לו את האמת בפנים."

היא לא הרחיבה. ושוב לא התראו אתם. כעבור זמן רב, כשנישאה שַרְלוֹט, בתם הבכורה, לא הוזמנו לחתונה, והדבר נודע להם מן המודעות בעיתונים.

לואיז חזרה למקומה ליד השולחן והמשיכה לאכול. ואילו הוא, נבוך, הוסיף ושאל אותה:

"נפגשת אִתה?"

"לפני כמה ימים."

האין זה מוזר שנפגשה עם אחותה אחרי שנים כה רבות ולא סיפרה לו כלום?

"מתי?"

"אני כבר לא זוכרת בדיוק. באמת הייתי צריכה לספר לך."

חוץ מהערבים שיצאו לקולנוע, או לשתות על מדרכת בית-קפה או סתם לעשות סיבוב ברובע, לא יצאה בעצם לואיז מהבית. מאז מות אביה וכבר בימי בעלה הראשון, ניהלה את החנות למכשירי-כתיבה, ואטיין הוא שהלך לפגוש את הלקוחות, והתופרת, מרת ברנאר זו שדובר בה, היתה באה לביתם למדידות.

"נפגשתן ברחוב?"

לא ניכר בה שהיא מייחסת חשיבות לשאלותיו, והיא חזרה על דבריו בנעימה טבעית:

"ברחוב, כן."

הוא לא העז לשאול באיזה רחוב, אלא הערים עליה, היתמם והוסיף לשאול:

"היא הלכה לבקר את בתה?"

"כן, יכול להיות. היא לא אמרה לי."

היא משקרת, יש לו הוכחה לכך. שרלוט גרה מאחורי גן לוּקסֶמבּוּר, ושניהם יודעים זאת, כי בסקרנותם עיינו בספר הטלפונים. כדי ללכת מרחוב לה רוֹקט אל בית בתה, לא היתה פרנסואז צריכה לעבור במרכז העיר. לשם מה הלכה לואיז, בלי ידיעת בעלה, אל רובע הבּאסְטִי או רובע שוק היינות?

זה הציק לו. אי-הידיעה החרידה אותו.

"היא היתה חביבה?"

"למה לא?"

"את מתכוונת לפגוש אותה שוב?"

"לא במיוחד."

"מה היא אומרת על בעלה?"

"לא דיברנו עליו."

איזו סיבה יכולה להיות ללואיז, אחרי שש-עשרה שנה, להיפגש עם אחותה ולהיות אִתה פתאום ביחסים טובים עד כדי כך שיחליפו ביניהן כתובות של תופרות?

אולי כבר לא היה בריא אז? הוא החל לדאוג. אבל הרי רק במַרס היה לו ההתקף הראשון, החזק מכולם.

הם אכלו את ארוחת הערב. החלון היה פתוח כי מזג-האוויר היה חמים, ובבולוואר, בפינת כיכר בלאנש, עמדה מוכרת פרחים. הם אכלו מרק עדשים. ביתר דיוק: הוא אכל מרק עדשים, כי אשתו נמנעה מאכילת עמילנים. כמעט קם כדי ללכת ולציין פרט זה בין דפי הספר של פאבּר. זו הפעם הראשונה שתמה על כך.

קצת אחרי תשע וחצי הלכה לואיז לחדר השינה והחלה להתפשט, והוא ידע כי זה אות לו. יושב בכורסתו, בחדר האוכל המשמש כסלון, הביט בה, ובתוך כך בחן את המתרחש בקיבתו, מודאג מן החום שאינו מורגל בו, העולה אט-אט מחזהו אל גרונו.

עדיין חשב שזה קלקול קיבה ואמר בלבו שהדבר בא לו בזמן לא-מתאים.

אחר-כך פילחו שתייים או שלוש עוויתות את בטנו, ובאותה עת התכסו רקותיו בזיעה וסחרחורת אחזה אותו. ראשו הסתובב. הוא נעץ את מבטו בלואיז ולא ראה את גופה, כבר עירום, בחדר השינה המואר רק באורות מן החוץ.

הוא לא רצה להתלונן. החום בגרונו החרידו יותר ויותר ופתאום נדמָה לו שלבו חדל לפעום והוא קרא בקול מבוהל:

"לואיז!"

היא צפתה בו מופתעת ושלווה.

"אתה מרגיש לא-טוב?"

עוד לא יכול לדבר. חשב ששוב לא יוכל לדבר לעולם. נענע את ידו הימנית, והיא הבינה.

"רוצה כוס מים?"

הוא שמע את מי הברז בחדר הרחצה ורוחו קצרה לראותה שוב לידו - נדמָה לו כי ברגע שהיא מתרחקת ממנו, הסכנה גדלה.

המים לא הביאו לו הקלה. לואיז עמדה לצדו, עדיין עירומה, באבריה השופעים, כמו נינוחים, בלובן המרגיע של בשרה.

כשהרים את ידו, שוב הבינה את כוונתו, משכה את השעון מכיסו ומדדה את דופקו.

"כמה?"

היא היססה. לבסוף אמרה:

"זה בסדר."

במבטו התחנן לפניה שתגלה לו את האמת.

"שישים ושתיים."

לא נכון, הוא בטוח בכך. כשמישש בעצמו את פרק ידו, נחרד כשחש כי לבו פועם לאט כל-כך, במרווחים כה גדולים בין פעימה לפעימה.

"תקראי לרופא," אמר חרש, כחושש שהדיבור יכַלה את כוחותיו.

זה הזיכרון הרע מכל זיכרונותיו. באמת חשב שהוא נוטה למות. אשתו קראה למשרתת, אולגה, שעדיין לא עלתה לדירה, ואמרה לה שתרוץ ותביא את הרופא. הוא גר באותו בניין וזה מהיר יותר משיחת טלפון.

כשירד אליהם הדוקטור מארֶסקוֹ, עמד אטיין בחדר הרחצה והקיא. אשתו, שכבר לבשה חלוק כחול, דיברה בלחש בחדר השינה והסבירה:

"בארוחת הערב אכל שתי צלחות מרק עדשים. פתאום הרגיש רע, לפני עשרים דקות בערך."

"הוא סובל מקלקולי קיבה?"

"לא במיוחד. זה קורה לו, כמו לכל אחד."

הרופא האזין ללבו ולנשימתו, שאל מה גילו, באילו מחלות חלה, ושִרבט מרשם:

"שלחי מיד להביא את התרופה הזאת. מחר בבוקר אבוא לראות אותו."

אולגה מיהרה אל בית-המרקחת בכיכר פיגאל, הפתוח בלילות. אותה שעה החלו בחוץ חיי הלילה. פעמיים או שלוש פעמים בדקה לואיז את דופקו.

"תקין?"

"כמעט."

"הרופא לא אמר לך שום דבר כשליווית אותו החוצה?"

"שום דבר."

למחרת, כשהתלונן שהוא חש מרוקן ותשוש, רשם לו מארסקוֹ סם ממריץ.

"אני לא מוצא שום בעיה גופנית."

"הלב בסדר?"

אמש היה קצת איטי, כנראה בגלל קלקול הקיבה. אתה תמיד מודאג כל-כך?"

"לא, בכלל לא."

זה נכון.

"אתה מעשן הרבה?"

"כבר חודשיים אני לא מעשן."