ג'ו לא ממוצע

הבאנגלס - Doll Revolution

חייהם של כוכבי פופ בעידן השקיעה של הקריירה תמיד מסקרנים. אחרי הכל, מה עושים עם כל הזמן הפנוי, הכסף והזיכרונות. כל אלו מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר בלהקת נשים, נאמר הבאנגלס, שמוציאות - כמו משום מקום - אלבום חדש, "Doll Revolution", על-שם שירו של אלביס קוסטלו (מאלבומו האחרון), שגם פותח את האלבום החדש.

הבאנגלס אולי נראות היום חסרות חשיבות כמעט בכל אספקט, אבל הן היו להקת להקת הנשים האמריקנית הכי מצליחה של האייטיז. עם מראה סקסי, זמרת בעלת קול מתפנק וכמה להיטים מקוריים - אחד ענק במיוחד שתרם פרינס - הן תפסו את המשבצת החסרה של להקות הבנות של הסיקסטיז, אבל עם העצמאות ורוח הנעורים של ה"גו-גו'ס", וסאונד עדכני של האול-אמריקן-גירלז. הכל הלך להן די בסדר עד שסוזנה הופס, שגרפה את מירב תשומת הלב, החליטה שהיא חייבת לחפש את עצמה ולנסות את כוחה בקריירת סולו, וזאת אחרי הלהיט הטראנס-אטלנטי המאוד ביטלסי (התבסס על המבנים ההרמוניים של "פה, שם ובכל מקום") "להבה נצחית" שרף את הרדיו. אלא שהופס גילתה שלבד שם בחוץ, זה לא כל כך קל, ואחרי שני אלבומים פושרים, הן מסחרית והן ביקורתית, הלהקה החליטה להתאחד.

האלבום החדש של הבאנגלס מפתיע בתחילה, אבל מהר מאוד מגלה את הסאונד של הצד הלא מחמיא של גיל הפנסיה. הוא מתאפיין בנגינה מלוטשת של הבנות, קולות סיקסטיזיים, גירסת כיסוי אחת מצוינת לאלביס קוסטלו ושיר אחד מצוין שלהן, "Stealing Rosemary", שמזכיר משהו מהבירדס ב-65', אבל עד כאן. זה לא שהוא כל כך נורא כמו שהוא כל כך סתמי. המילים, לרוב, נוראיות, הלחנים צפויים מדי וחסר לאלבום מנוע יצירה שייקח אותו למקום מעניין. יש פה את הצליל המושלם של האול-אמריקן-האוס-ווייפז, אבל נדמה לי שאפילו שלאגריסט כמו בילי סטיינברג לא יכול היה להושיע. בהחלט אפשר לוותר. חוץ מזה, הן עדיין נראות טוב ונראה שדי טוב להן בחיים (אם ממש התעניינתם).

ג'ו ג'קסון - "(Volume 4 (Bonus CD"

ג'ו ג'קסון תמיד היה בקלאסה אחרת לגמרי. לצד אלביס קוסטלו וגרהאם פרקר, הוא נודע כאחת הדמויות הכי חשובות שצמחו לפאנק והניו-ווייב הבריטי, אבל הוא לא זכה להכרה כאמן גדול כמו שני הקודמים. עם זאת, הוא מעולם לא היה פראייר. הוא חזק מאוד במילים, פחות בלחנים, אבל פה ושם הוציא תחת ידיו כמה להיטים גדולים, כמו "Is She Really Going Out With Him?" הנצחי. ויש לו גם קול מצוין. השירים ב"ווליום 4" , האלבום החדש שלו ושל הלהקה שלו, "ג'ו ג'קסון בנד", נשמעים כמו נכתבו ב-79', אבל האלבום מאופיין בצליל מלוטש ועדכני. יש בו תופים, גיטרות, בס, קצת פסנתר, כשמעל הכל מרחף קולו המופלא שלא איבד מאומה מכוחו. אלבומו של ג'קסון נטול שטיקים, מכיל נגינה רבת עוצמה וישירות, ויש בו גם שלושה-ארבעה שירים ממש טובים, כאשר כמעט ואין נפילות בדרך. האלבום מורכב מוזיקלית, אך לא יומרני מדי, ונגיש להפליא. ג'קסון נוטש את הפלירטים הג'אזיים (אם נותרו, הם רק לטובה) ועושה את מה שהוא יודע הכי טוב, וזה לספר סיפורים ולכתוב רוקנרול.

האלבום מתחיל עם "Take It Like A Man", שמתבסס על פרזת בס רגאיי-רוק נוסח הקלאש עם פתיחת פסנתר שמזכירה, לא תאמינו, את מיטלוף. שני השירים הבאים מעט חסרי ברק והאלבום מתחיל לפרוש כנפיים ב-"Chromo", שיר מיד-טמפו מופלא בעל לחן חזק ועיבוד גיטרות טוב, שכולל גם מילים מצוינות של ג'קסון על יחסים בינאישיים. "Love At First Light" היא בלדה לא רעה בכלל, עם מבנה קצבי מרענן. "Fairy Dust" הוא שיר מחווה של ג'קסון לעצמו, לימים הטובים בהם נראה כמו בן-זונה גדול שיכול להיות מגה-סטאר; יש בו גיטרת וואה-וואה ופסנתר ממזריים שעושים טוב על הלב. עוד בלדה מצוינת היא "Blue Flame", בו ג'קסון מגיע לשיא כזמר מבצע, מה גם שהמבנה ההרמוני של השיר כה מורכב עד שקשה להישאר אדישים אליו. "Dirty Martiny" היא רצועה כייפית עם אורגן סטיבי ווינוודי יעיל (אם אתם רוצים את ההעתק, לכו על הקוראל) וקולות רקע טובים. הלהיט הפוטנציאלי של התקליט הוא "Thugz 'r' Us", רצועת סקא קליטה שעשויה להקל את שובו של ג'קסון לגלי האתר (הלוואי). מה שחורה בתקליט הוא דווקא סאונד תוף הסנר הנוקשה מדי, שלא מחמיא תמיד לשירים, אבל למה להיות קטנוני. האלבום כולל גם אלבום בונוס עם הופעה חיה ולא מחייבת של ג'קסון, אבל מעריציו יכולים לבדוק את השירים החדשים ללא היסוס.