איינשטיין שלה

"הורים לילד שמאחר לדבר, אינו משתמש במשפטים מורכבים, נכשל בחשבון וכולם אומרים עליו שלא ייצא ממנו כלום, אל ייאוש". אומרת אנג'לה נאי-גולדנברג, ויודעת על מה היא מדברת.
בילדותה היתה אנג'לה אחת מאותם ילדים. "הייתי היחידה בתיכון", היא מספרת, "שלא איפשרו לה לגשת לבגרות במתמטיקה, כדי שלא להוריד את ממוצע הציונים של בית-הספר". אבל מאז הילדות הרבה מספרים התגלגלו במוחה, וכיום היא מנהלת במשותף עם דבי קלינגר את מרכז "טומטיס" בכפר-סבא לטיפול בילדים לקויי למידה.
לאנג'לה כילדה היתה דוגמה טובה מהבית לכך שהקושי שלה עם מתמטיקה יכול להיות זמני בלבד. היא נצר למשפחתו של אלברט איינשטיין, ואם לדייק: סבתה המנוחה היתה בת דודתו של הגאון הנודע.
"לפי המיתולוגיה המשפחתית", אומרת אנג'לה, "אני מאוד דומה לאיינשטיין. שנינו סבלנו מזה שלא ידענו חשבון. איינשטיין לא נחשב לתלמיד מבריק. מה שהוא אהב הוא למד, ולא התאמץ ללמוד מה שלא אהב. מכיוון שהוא החל לדבר מאוחר, הוא דיבר רק כשהיה בטוח שהוא יכול לבטא את עצמו.
"מצד שני, הוא אהב לשגע את המורה שלו. הוא הציג לו בכוונה שאלות קשות, שהוא לא ידע לענות עליהן, וכך הוכיח את ידיעותיו ובקיאותו".
איך זוכרים אותו במשפחה כמבוגר?
"למרות הגאונות שלו, הוא היה אדם עממי, רגיש, אוהב אדם ומסתפק במועט. היה לו בית ממש צנוע. בחדר העבודה שלו בפרינסטון, בניו-ג'רזי, היתה תלויה רק תמונה אחת על הקיר - של ניוטון. הוא טען שזה נותן לו מצד אחד השראה ומצד שני מנטרל אותו מגירויים חיצוניים כשהוא רוצה להתמסר לחשיבה. מסיבה זו גם הוא נמנע מלהתקין במשרדו טלפון.
"אחד התחביבים הגדולים שלו היה להתכתב עם כולם. ילדים, מבוגרים וכל מי שהכיר. לכולם הוא החזיר תשובה. אם כי אני לא מקנאה במי שקיבל ממנו מכתב. כתב היד שלו היה בלתי קריא ונדרש מאמץ רב כדי לפענח אותו".
איך הוא התנהג עם בני המשפחה?
"ילדי המשפחה, כיום כבר מבוגרים בעלי נכדים, לא שוכחים איך התנהג כשביקרו אותו. הוא היה נשכב על הרצפה ומתחיל לבנות איתם מגדלים מכל מיני דברים. בייחוד הוא אהב לבנות ארמונות מקוביות סוכר.
"כולם זוכרים איך אהב להשתטות ואת חוש ההומור שלו. הוא אהב מאוד בדיחות וגם לצחוק על עצמו. זה משום שהוא היה אדם קליל מאוד וטוב לב.
"היחידה שלא יכלה לסבול אותו יותר מ- 20 דקות היתה אשתו. היא טענה שהשהייה במחיצתו מכבידה עליה. הוא פשוט לא חסך ממנה את התיאוריות שלו".
על ישראל, שבן-גוריון הציע לו להיות נשיאה, הוא דיבר?
"ממה שאני יודעת היה לו רגש חם לארץ. לפני 60 שנה, כשהוא שמע שאחת הדודות במשפחתנו, היום בת יותר מ- 90, עוברת לגור ב'פלשתינה', הוא היה מאושר עד הגג. הוא שמח שמישהו מבני המשפחה שלו תוקע יתד בארץ הקודש".

ויש גם מוסר השכל

סיפורו של איינשטיין והרקע האישי שלה הניעו את אנג'לה להשקיע את מרצה בעזרה לילדים לקויי למידה. כקלינאית תקשורת, היא מסייעת להם להתגבר על ליקויי הדיבור. במהלך הקריירה היא התוודעה לשיטת טומטיס לאבחון ולטיפול בלקויי למידה.
השיטה נולדה לפני כ-50 שנה, והיא קרויה על שם אביה מולידה, רופא אף אוזן וגרון צרפתי, שברבות הימים זכה לפרס האקדמיה הצרפתית למדע ולרפואה. לפי אנג'לה, השיטה סייעה בין היתר לסטינג, לז'ראר דפרדייה, לז'ולייט בינוש ולזמרת
האופרה מריה קאלאס. כן, גם הם, מתברר, סבלו מליקויי תקשורת.
"טומטיס גילה", מספרת אנג'לה, "שהאוזן אחראית על תפקודים תקשורתיים והתנהגותיים שונים, וכי ליקוי באחד מהם גורם לליקויים ברמות שונות בכל התפקודים האחרים. העיקרון שנמצא בבסיס השיטה הוא שניתן לשפר את הליקויים הללו על-ידי גירוי צלילי, ולמעשה על-ידי הגדלת טווח הצלילים שהאוזן האנושית מסוגלת לקלוט.
"האוזן נפתחת לשפות, וכך נסללת לילדים לקויי למידה הדרך לאקדמיה. אפשר לומר בקיצור שהשיטה הזו גורמת לאנשים להרגיש פחות טיפשים ויותר מאושרים".
איינשטיין, מספרת אנג'לה, אהב מוסיקה והירבה לנגן ברביעיות, "ויכול להיות שלקויות הלמידה שלו שופרו באמצעות המוסיקה".
מה אפשר ללמוד מהסיפור של איינשטיין?
"הלקח מהסיפור של איינשטיין צריך להיות שהוא הצליח חרף כל הקשיים ולקויות הלמידה שלו. אבל רוב הילדים לקויי הלמידה אינם איינשטיין, ולכן הם זקוקים לתמיכה המתחשבת בצרכים הייחודיים שלהם".