כוח ונשמה

הכרתי את לאה לראשונה לפני ארבעים שנה. ניהלתי אז את "ארגון אמהות עובדות" (לימים "נעמת") וחיפשתי דרכים ליצור מקורות הכנסה לפעולותינו. ביקשתי להיעזר בנשותיהן של דמויות בולטות בציבוריות הישראלית וכך גייסתי, בין השאר, את לאה רבין - אשתו של רמטכ"ל, את סוניה פרס - אשתו של שר מרכזי, ואחרות. וכבר אז הפגינה לאה את כל הלהט הגדול, את יכולותיה הביצועיסטיות ואת מחויבותה לדרך – תכונות שהפכו אותה לימים לדמות כה מרכזית בהנצחת מורשת רבין. היא הייתה מתנדבת למופת, קשובה מאוד, בעלת כושר ביצוע יוצא מן הכלל, חרוצה מאוד ויודעת לממש את מטרותיה בדרך יעילה ונחרצת. מתנדבת עם כוח ונשמה. את כל אלה היא מימשה מאוחר יותר גם בעבודה התנדבותית למען ילדים אוטיסטיים בישראל – נושא שבמו ידיה הביאה להכרה ציבורית, ובגיוס כספים לבית החולים תל-השומר ולמוזיאון תל-אביב.

אבל כמובן הפרויקט הגדול של חייה היה יצחק רבין. בימי חייו היא הייתה 'עזר כנגדו' מושלם. היא לא התערבה בנושאים הפוליטיים אבל עשתה כל מה שיכלה, והיא יכלה הרבה, להיות רעיה תומכת ואינטנסיבית.

אחרי הרצח של יצחק לאה נשאה על כפיה ועל כתפיה את הקרב להנצחתו. ובחברה כמו זו שלנו, שיש לה זיכרון פוליטי כה קצר, אין זה פשוט. אבל לאה הובילה במחשבה ובמעשה, ביזמה ובדחיפה את כל מה שהפך לימים לדפוס ההנצחה הקבוע של רבין. אפילו מועד מותה, מיד עם תום טקסי חמש השנים למותו של יצחק, הוא סימלי לעוצמת הזדהותה עם זיכרו. ובאמת לאה האמינה בדרכו בכל-לב. לא הייתה זו רק אמונת רעייה נאמנה ומסורה, אלא גם אמונה - של אדם עצמאי, חדור הכרה מדינית והיסטורית - בדרך. היא חשבה כי דרך השלום וההידברות עם הפלסטינים היא זו שתבטיח את עתידה של ישראל. וכמו שהיא ויצחק הלכו לפני חמישים וחמש שנים לפלמ"ח מתוך אידאליזם צרוף, כך, במהלך כל חייה, היא פעלה לאורם של אידאלים כשהגדול והאחרון שבהם היה דרך השלום. עם מותו של יצחק היא הרגישה חובה מוסרית להמשיך את דרכו. לכן היא לא התכרבלה בתוך אבלה הפרטי, אלא התייצבה בראש כדי להמשיך ולשאת את הדגל שיצחק החזיק. עד יום מותה.

אורה נמיר, ידידתה הקרובה של לאה רבין, לשעבר שרת העבודה והרווחה בממשלתו של יצחק רבין ושגרירת ישראל בסין