השעות בלי וירג'יניה
התרגשתם מ"השעות"? קראתם את הספר? החלטתם למצוא את "מרת דאלוויי" המקורי של וירג'יניה וולף בעברית? לכו חפשו. יותר טוב: תשכחו מזה. נועה מנהיים על התרגום שהכי חסר כרגע בשוק, ועל התיקון שבדרך
אנחנו כנראה אוהבים להיות מופתעים. אין דרך אחרת להסביר את העובדה שבכל חורף אנחנו מופתעים מחדש מכך שכמויות עצומות של נוזל הידוע כגשם מומטר עלינו ברמות שונות של נדיבות מהשמיים. אנחנו מופתעים מכך שרחובות נחסמים, נחלים עולים על גדותיהם והביוב מוזרם לים. אפילו במלחמה הזו, המתוכננת מכל המלחמות, סידרו לנו להיות מופתעים כשתבוא האתרעה, ואלפי אזרחים מופתעים הגיעו ברגע האחרון להחליף את הערכות שלהם. אנחנו לא אוהבים להיות מוכנים מראש לכל צרה שלא תבוא או אפילו ליום סגריר. אנחנו מדינה של מבצעי הדקה התשעים. אפילו לדברים טובים קשה לנו להתכונן מראש. קחו למשל את וירג'יניה וולף. מאיפה בא העיקוף המחשבתי הפראי הזה? מייד יהיה הסבר, אני מבטיחה. התכוננתי אליו מראש.
לפני שבועות אחדים הגיע ספרה של וולף, "מרת דאלווי" לרשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס", אולי האכסניה המכובדת ביותר לרשימות מהסוג הזה. ומה הביא אותו לשם (ולרשימות רבי מכר אחרות, כולל זו של "אמאזון") שבעים ושמונה שנים לאחר שנכתב? ניחשתם נכון. "השעות", ספרו זוכה הפוליצר של מייקל קנינגהאם והסרט שנעשה על פיו. קוראי האנגלית שבינינו, ובמיוחד אלו ששפר עליהם מזלם לגור בארצות דוברות אנגלית, יכולים היו, מייד לאחר שסיימו באנחה את העמוד האחרון בספרו של קנינגהאם או יצאו בלב רוגש מסרטו של סטיבן דאלדרי, לקפוץ לכל חנות ספרים ולרכוש לעצמם עותק חדש ונוצץ של "מרת דאלווי", "אל המגדלור", "השנים", או כל ספר אחר של וולף שבו חשקה נפשם. אלו שלא אוהבים לזוז מהבית יכולים היו להיכנס לאתר של פרוייקט גוטנברג הנפלא, ולהדפיס לעצמם עותק פריך ונקי של "לילה ויום", "המסע אל החוץ" ועוד.
ואצלינו? יוק. בימים אלו עושה "השעות" את כניסתו השניה אל רשימת רבי המכר הצנועה שלנו, אך לאלו מאיתנו שהחליטו להתוודע אל וולף בעקבותיו צפויה – כן, כן, ניחשתם נכון – הפתעה. 12 מספריה של וולף ראו אור בשפת הקודש, בתרגומיהם של מאיר ויזלטיר, אהרון אמיר ועוד, אבל רובם אינם נדפסים עוד. למי שהחליט להעמיק את היכרותו עם אחת הסופרות החשובות של המאה העשרים צפויה אכזבה מרה. סקר זריז שנעשה בדגימה מקרית של עשר חנויות ספרים בתל אביב המעטירה הריץ אותי לבסוף אל חנות "פרוזה" בדיזנגוף, שם המתינו לי שני העותקים האחרונים של "אל המגדלור" ו"שלוש גינאות". "אבל בואי מהר", הפצירה בי המוכרת. "כל דקה מישהו נכנס ומבקש משהו של וולף".
על המגדלור ויתרתי לטובת העותק הוותיק שלי, אבל את "שלוש גינאות", המסה הפציפיסטית הנהדרת של וולף, קניתי. את "מרת דאלווי", נשואת ספרו של קנינגהאם, לא הצלחתי למצוא בעבור בצע כסף אפילו בחנויות הספרים המשומשים החביבות עלי, שאף הן מדווחות על ביקוש רב לספריה של וולף. את העותק הישן והמהוה שלי, שנשאר בבית הורי, אימא שלי מסרבת להחזיר. היא טוענת (ובצדק) שהיום הוא שווה המון כסף ושאני נוטה לצרוב חורי סיגריות בספרים שלי (שזו כבר עלילת דם מרושעת). אפילו עותקים באנגלית לא הצלחתי למצוא.
והבשורה: זה בדרך
ולמה בכלל לטרוח לקרוא את וולף? כי אם ג'ויס היה אביו של זרם התודעה, הרי שהיא היתה אמו. כי למרות שחמש-מאות הלירות שהיא מציינת כחיוניות לכתיבה נשית הן, בכסף של ימינו, הרבה מאוד כסף, הרי שהעיקר כאן הוא ה"חדר משלך", אותו מרחב נשי פרטי שלא בכדי הפך לאייקון פמיניסטי. כי למרות ואולי בגלל חייה רצופי הטרגדיות (מוות במשפחה, הטרדה מינית, אהבה נכזבת לאישה ועוד) ומצבה הנפשי המעורער שהוביל לבסוף להתאבדותה בשנת 1941, היתה לוולף יכולת מופלאה לתפוס את הרבגוניות העשירה, הנזילה והמופלאה של החיים. כי מרת דאלווי שלה חווה את אחת הנשיקות החד מיניות הראשונות והמרגשות ביותר בספרות וכי עמדותיה הפוליטיות בדבר הנשיות והמיניות הופכות אותה לאחת הנשים החשובות ביותר בספרות, וכתיבתה הופכת אותה לאחת הטובות שבהן.
ואם זה לא משכנע מספיק, הרי ש"השעות", הספר והסרט שהקפיצו את מכירות ספריה של וולף במאות אחוזים, יעשו את העבודה. ספרו של קאנינגהאם, ששמו שאול מהכותרת שוולף שקלה להעניק ל"מרת דאלווי" שלה, הוא מעשה מרכבה פוסטמודרני שבוחן יום אחד בחייהן של שלוש נשים: לורה בראון, בורגנית מתוסכלת בפרוור אמריקאי בשנות החמישים; קלאריסה ווהן, עורכת ניו-יורקית שהיא למעשה גלגולה של מרת דאלווי; ווירג'יניה וולף עצמה, המתיישבת לכתוב, בשנתה ה- 41, את המילים הראשונות בספרה. קנינגהאם הצליח, בשלושת התחנות שלו, להעביר את הרלוונטיות התמידית של וולף אל לב ליבה של המציאות שלנו ויצר מחווה יפיפייה שאינה יכולה ואף אינה אמורה לעמוד ברשות עצמה. כל כולו של הספר זועק אל הקוראים לחזור אל המקור כדי להעמיק יותר אל תוך היצירה.
אז מה יהיה? האם נדון הקהל החדש שרכשה וולף בארץ לצור על הספריות ולפשוט יד בחצרות ההוצאות? לא הכל שחור. המו"לים, שנתפסו עם המכנסיים למטה בעקבות הביקוש הגובר, כבר נערכים לעשות מעשה. הוצאת זמורה ביתן, שהוציאה בזמנו שבעה מספריה של וולף, מתכננת בימים אלו, תחת הקונגלומרט החדש כנרת-זב"מ-דביר, להוציא תוך כחודש את הכותרים שתחת ידה, בעטיפות חדשות ומבריקות (עם תמונות מהסרט? נחכה ונראה). גם הוצאת "כתר" שמיהרה להחליף את העטיפה הקודמת והמצוינת לספרו של קנינגהאם בעטיפה עם כרזת הסרט, תבחן אפשרות להוציא לשוק את אסופת סיפוריה של וולף שאזלה זה מכבר. אז נכון שאנחנו תמיד מופתעים, ובמיוחד כשדברים טובים קורים, אבל מהירות התגובה שלנו היא אולי הדבר המפתיע ביותר. נקווה רק שבעוד חודש, כשייצאו הספרים בעזרת השם, יוותר עדיין הצימאון בקרב קהל הקוראים ועצמותיה של וולף ירוו נחת בקברן.
כשהפך ספרה "השנים" לרב מכר, לפני 66 שנה, קנתה וולף בכספי התמלוגים מעיל פרווה. ארבע שנים מאוחר יותר טענה את כיסיו של המעיל הזה באבנים כבדות ויצאה להטביע את עצמה בנהר שזרם ליד ביתה. אז אולי לא כדאי לתכנן רחוק מדי, אבל לא יזיק, אתם יודעים. על כל צרה שלא תבוא.