שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ספרדי כפול בבקשה
    מה הופך את "דון קיחוטה" לספר גדול? אריאנה מלמד על סיפור חייו האומלל של המחבר, סרוונטס, ועל הרומן הראשון שהיה בו-זמנית פארודי, מודרני, מודע לעצמו ודובר שפה כלל-לא-זרה

    שעת לילה מאוחרת בבגדד. עיתונאי מנומנם מראיין אזרח עירקי נזעם שאומר פעמיים, להדגשת האפקט: "הם נלחמים בטחנות רוח". שלום לך, מיגל דה סרוונטס. 398 שנים מלאו לחלק הראשון של "דון קישוט", והאביר בן דמות היגון, ההידלגו הצנוע והנאיבי שאינו יכול להבחין בין מציאות לבדיון, כבש את העולם.
    זהו אחד הספרים המקסימים ביותר בתרבות המערב, והוא נכתב בחלקו בכלא. מחברו הושלך לשם משום לא היה יכול לשלם חובות. זה קרה לו אחרי פרשת חיים סבוכה וסוערת, ולפני שהיוצר הפך לדמות כה מוערכת, עד כי מלך ספרד, על פי האגדה, כשראה אציל באמצע התקף צחוק על אם הדרך, אמר לו: "או שאתה משוגע, או שאתה קורא דון קיחוטה".
    מיגל דה סרוונטס נולד בספטמבר 1547 ונעוריו לא הועידוהו לגדולות. הוא היה בן למשפחה משכילה שירדה מנכסיה, ורק החל משנתו ה-21 יש בידינו ידיעות על חיבתו לספרים ועל למדנותו. מזה אי אפשר היה להתפרנס, אז מיגל ואחיו רודריגו התגייסו לצבא שהיה אמיתי קצת יותר מצבא הכבשים שדון קיחוטה נתקל בו במסעותיו, ובקרב אכזרי במפרץ לפאנטו סייע סרוונטס להכניע את הצי הטורקי וגם נפצע קשה. יד שמאל שלו שותקה לעד. זה לא הפריע לו להמשיך ולהילחם באיטליה ובטוניס, ובשנת 1575 יצא לספרד כדי לקבל העלאה לדרגת קפטן, אבל ספינתו נפלה לידיהם של סוחרי-עבדים ברברים שמכרו אותו בשוק באלג'יר. כיוון שככל הנראה נשא עימו מכתב למלך ספרד ובו המלצה להעלותו בדרגה, נחשב לעבד יקר, וכשמשפחתו ניסתה לשחרר אותו, היא גילתה שיש בידה די ממון רק כדי להוציא את האח מחיי עבדות. נדרשו עוד שלוש שנים עד שמיגל שוחרר אף הוא, תמורת כופר רציני. ידוע לנו שניסה לברוח משביו לפחות ארבע פעמים, וכי גבורתו הקנתה לו מעמד של מנהיג בקרב קהילת העבדים השבויים הלבנים באלג'יר. הדים לתקופה הזאת אפשר למצוא בסיפורו של השבוי ב"דון קיחוטה" וכמה מן המחזות שסרוונטס כתב, ושלהם נועד גורל פחות טוב משל יצירת המופת שלו.
    כששב לספרד גילה שחיי ההרפתקנות שלו אינם מאפשרים לו להתפרנס כראוי. הוא ניסה לקבל משרה נאותה בשירות הציבורי ולרוב נכשל. הוא ניהל פרשת אהבים סוערת עם שחקנית, ממנה נולדה לו בת. הוא נישא לקטלינה, בת לה-מאנשה, ממנה הגיע מאוחר יותר הדון החביב, והוא החל לכתוב בתקווה להתפרנס. גם זו נכזבה, ובשנת 1587 אנחנו מוצאים אותו במשרת ספק לארמדה הספרדית; פירושו של דבר שנסע ברחבי אנדלוסיה והפקיע חיטה, שמן ויין מאיכרים זועמים. הוא לא הצטיין בהנהלת חשבונות, הכעיס את הממונים עליו ופוטר ממשרתו אחרי התבוסה של הארמדה לצי הבריטי ב-1588.
    בשנים הבאות בחייו, עד שהגיע לכלא, אנחנו יודעים על סדרה של משרות נמוכות דרג שאיכשהו לא חילצו אותו ממצוקתו הכלכלית, על פרס ראשון בתחרות שירה שבה זכה, על התפרקות נישואיו ועל הסתבכות שהובילה אותו לכלא של סביליה, שם החל לכתוב את "קיחוטה", או לפחות הגה בו. את זה אפשר ללמוד, בין היתר, מן הפרולוג לחלק א' של היצירה, שם הוא מרמז לחיי כלא.

    אלונסו המנוול גונב את הרעיון

    גאון ספרותי אינו בהכרח אדם שמסוגל לכלכל את ענייניו הכספיים באורח נאות. לא היו סוכנים ספרותיים בתקופתו של סרוונטס, ולפיכך, כשמכר את זכויות ההדפסה ל"דון קיחוטה" בשנת 1604 ויתר מראש על כל הכנסה מן המהדורות הבאות, שלא איחרו לבוא, כמו גם מן התרגומים הרבים שהופיעו כמעט מייד - בהתחשב במגבלות התקופה - באנגליה, צרפת ואיטליה. בעוד הדון קונה לעצמו עדה גדולה של מעריצים צחקנים, חייו של סרוונטס המשיכו להתנהל באומללות נבעכית שלא היהת מביישת גיבור שלו. מחזותיו לא זכו להצלחה, הביצה הספרותית-תיאטרלית של אותם ימים, בראשותו של המחזאי לופה דה וגה, לעגה למאמציו הספרותיים, ומנוול אחד, אלונסו פרננדז דה אווינדה, פרסם בשנת 1614 מין ספר-המשך לדון קיחוטה. לא די בכך שגנב את הרעיון, הוא גם הרבה להתעמר בכתוב במחבר המקורי. במאה ה-17 לא היו תשובות נאותות לסוג כזה של חוצפה, כי זכויות הקניין הרוחני של סופרים טרם היו מעוגנות בחוק. ואם לא די בזה, הרי בשנים שקדמו לעלבון הצורב מצא סרוונטס את עצמו שוב בבית האסורים יחד עם כל משפחתו, בגלל תקרית ירי ממש לא ברורה. אחר כך המשפחה נדדה מבית לבית, ובאופן כללי לא חוותה עודף אושר או שקט.
    לבסוף נחלץ סרוונטס להגן על פרי-דמיונו ממתקפת המנוול, והתוצאה היתה חלק ב' של קיחוטה, שהוא, לדעת חוקרים רבים, עמוק ועשיר ומורכב מקודמו, והנה נס אמיתי: לא פחות מצחיק. גם אחרי 1615, כשחלק ב' ראה אור, לא יכול היה סרוונטס לנוח על זרי דפנה, כי אלה לא שילמו את החשבונות. עם זאת, הוא זכה לקצת יותר כבוד. אנחנו מוצאים אותו כחבר במועדון ספרותי נחשב וגם כמחבר המוערך של "פרסילס וסיגיסמונדה", רומנסת-אהבים שזכתה לשמונה מהדורות ונשכחה בצדק גמור.
    סרוונטס לא היה רק אחד מיוצרי הרומנים הראשונים במערב. הוא כתב גם סיפורים קצרים, פואמות, שירה, מחזות - ולמעשה התאמן ביצירה בכל ז'אנר ידוע בתקופתו, לבד מן האפוס. חיי הקריאה העשירים שלו הם-הם שהובילו ליצירתו של הדון בדמות שאנחנו אוהבים: הגיבור הספרותי הראשון המוכר לנו שהוא כה שבוי בעלילות-גבורה ספרותיות עד כי נדמה לו שחייו מתנהלים בין דפי ספר ועל פי הכללים הנוקשים, אבל המנחמים, של סיפור עשוי היטב.

    אז מה אנחנו עדיין מוצאים בו?

    מה בדיוק הופך את "דון קיחוטה" לספר גדול - למעט העובדה הניצחת שאנחנו עדיין יכולים ליהנות ממנו, בחלוף המאות, בלי לחוש כיצד חלפו? התשובה תלויה בנקודות המבט של בני הדורות הבאים, ואלו כמובן השתנו ללא הכר מאז שהספר ראה אור.
    בתקופתו של סרוונטס, הפארודיה על מעללי האבירים ודאי מצאה לה הד עצום יותר מאשר בימינו, כי הקורא המשכיל בן הזמן כבר התעייף מדיאטה חמורה של אצילים בשריון ועלמות בצרות. הקורא מחצי האי האיברי יכול היה לראות בספר ביקורת פוליטית וחברתית נוקבת, אבל גם עוקצה של זו אבד במשך הזמן. התקופה הרומנטית פיארה את היגון בדמותו של האביר והפכה אותו לקורבן של אהבה נכזבת. חוקר התרבות מיכאיל באחטין היה בין הראשונים שהשיבו לספר את כבודו המעומעם במחקר. סרוונטס, על פי באחטין, הוא נצר של פרנסואה ראבלה בתפיסת העולם הקרנבלית שלו, בבחירה בצחוק הנובע מתוך פעולה ולא בסיגוף נפשי-ספרותי. על פי באחטין, קיחוטה וסנשו (שפירוש שמו הוא "בטן קדושה") הם זוג ההפכים הגדולים של הקתוליות: לנט (תקופת החורף שבה אסור לאכול בשר ובאופן כללי כדאי להימנע מתענוגות) והקרנבל - כשהאביר המצומק מייצג את הסיגוף, וסנשו, שהוא הגיבור האמיתי של חלק ב', מייצג את שמחת החיים הטהורה, שגם היא אפשרית רק בספרות. החידוש המרשים של סרוונטס הוא שבין השניים מתנהל דיאלוג שטותי מאוד אבל מלא כבוד והערכה הדדית.
    לבני תקופתו, הלשון של סרוונטס היתה חידוש מרענן, כי בצד הפארודיה על סגנונם הנפוח של מחברי מעשיות האבירים הוא בחר לכתוב דיאלוגים בשפה מדוברת: היתה לו אוזן כה מדויקת, שהדיאלוגים נשמעים פחות או יותר "אותנטיים" גם בימינו.
    אבל כל אופני הניתוח של "דון קיחוטה" אינם מסבירים את הפופולריות שלו, שרק הלכה והתעצמה מאז מות מחברו. עבורי, זהו שיא השעשוע שבתעתוע, ספר מודרני לחלוטין בערבוביה המשמחת בין מציאות לבין בדיון. בחלק השני של עלילות הדון, הוא עצמו מודע לכך שאנשים קוראים את החלק הראשון: לפנינו דמות ספרותית שמודעת להיותה דמות ספרותית, והמודעות הזו בכלל לא מפריעה לגיבור להמשיך ולחקות בגמלוניות מכמירת-לב - אפילו ליבם של ילדים שקוראים מהדורה מעובדת בלי גסויות - את אותם אבירים בדיוניים שדמותו משמשת כפארודיה שלהם. וכמובן, יש טחנות רוח, ונמשיך להילחם בהן כל עוד נקרא ספרים, וכל עוד נעשה מלחמות.

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    בוב הוסקינס וג'ון לית'גו בתפקידים הרלוונטיים
    לאתר ההטבות
    מומלצים