להציל את הרוקנרול

הווייט סטרייפס היא הלהקה הכי מסתורית על כדור הארץ. בהתחלה כולם היו בטוחים שהם אח ואחות; בהמשך, עיתונאים אמריקנים הציגו מסמכים שמוכיחים כי הם למעשה זוג גרוש, ולפני חצי שנה הבטיחו ג'ק ומגי וייט כי הם בעצם בני דודים, אבל אף אחד כבר לא מאמין להם והרכילות סביבם רק מתעצמת. בינתיים הם ממשיכים להוביל את סצינת הגאראז'-רוק של דטריוט מהבארים המעושנים אל העולם כולו.

החודש יוצא אלבומם הרביעי והמצוין, "Elephant", שלא נופל מקודמו ואולי אף עולה עליו (בשל מצבה של בי.אן.אי, הוא אינו מיובא באופן מסודר). האלבום מוכיח שתוך כדי ההתעסקות האובססיבית באימג' וברכילות הבלתי פוסקת אודותם, מצליחים הווייט סטרייפס למצב את עצמם כאחת מהלהקות הרוק המהפכניות האמיתיות של שנות האלפיים. הם במידה מסוימת תשובת הנגד הטובה ביותר של הרוק האמנותי לנו-מטאל, היפ-הופ ולאלקטרוניקה. ולשם כך הם חוזרים הרחק אחורה, אל מה שנחשב בעיניהם כעידן הזהב של המוזיקה הפופולרית – הבלוז של שנות ה-20 וה-30 של הדלתא-מיסיסיפי, זה של רוברט ג'ונסון וגם של בליינד ווילי מקטייל. הם מקליטים את המוזיקה שלהם באולפן שמונה ערוצים ובעזרת מכשירים שנחשבו מיושנים גם בעיני הביטלס. אבל הם מרכיבים מחדש את הרוק לצליל שמתיימר להביא נוגרה במצחה של תעשיית המוזיקה.

ההייפ העצום סביב הלהקה הוליד את אחד הסיפורים החמים בתעשיית המוזיקה האמריקנית בימים אלה. מדובר בתביעת זכויות יוצרים שערורייתית שמתכוונת להגיש "האחים וורנר" כנגד הלהקה בגין שימוש שעשה ג'ק וייט בתמליל מהסרט "האזרח קיין" של אורסון ויילס כדי לכתוב את השיר "The Union Forever" שהופיע באלבום הקודם. אם נעזוב לרגע את הדחף הערפדי האידיוטי של של "וורנר", הדוגמה מעידה בעיקר על תעוזתו של ג'ק בכתיבת שירים. והוא אכן כותב שירים משובח, גיטריסט נועז ואחד מאסתטיקני הרוק הכי מרתקים כרגע על הפלנטה. יש לו גם קול מדהים, שנע מאזכורים של מנהיג כנופיית הפושעים ב"בית ספר לשוטרים מתחילים" לבין רוברט ג'ונסון.

ג'ק (27) ומגי (28) נולדו בדרום-מערב דטריוט ברובע ההיספאני העני של העיר. ג'ק פגש את מגי ב-97' כשעוד היתה מלצרית וניסתה את כוחה בנגינת כינור. הוא שכנע אותה לעשות הסבה לתופים, וביחד הם החליטו לחזור לצליל הבסיסי, לבלוז ולגראז'-רוק ולהביא לעולם את הצליל שנשכח. שם אלבומם השני, "De Stijl", ניתן על שמה של תנועת אמנות מופשטת, אבל רק "White Blood Cells", אלבומם השלישי מ-2001, שהוקלט ב-4,000 אלפים דולר בלבד וללא גיטרת בס בכלל - עשה להם את הקריירה. הוא הצליח להפיל את נשיא חברת התקליטים V2, מכר עד היום 650 אלף עותקים, העניק להם שלושה פרסי MTV והפך אותם לכוכבי האינדי הכי לוהטים בבריטניה ואמריקה, לצד הסטרוקס, שאיתם יצאו בשנה שעברה למסע הופעות מנצח.

היפ-הופ? לא מסכימים לזה

אבל ג'ק ומגי הם הרבה יותר מהשירים שלהם. הם גם הרבה יותר מהבגדים המדהימים והסטייל הבלתי נדלה שלהם. דווקא הם, שבאים מדטריוט, עירו של אמינם ומעוז גדול של ההיפ-הופ, מציעים - אולי לראשונה מזה עשור - תגובת נגד לכל מה שהיפ-הופ מייצג. "אני אהבתי את נירוונה", אמר ג'ק, "ולפעמים כשאתה גדל עם כל האנשים האלה שמאזינים להיפ-הופ, משהו בתוכך לא מתחבר לזה. יש כאלה שייכנסו לזה – להיות לבנים שמתחפשים לשחורים - כי זה חלק מהסביבה האנושית, אבל אני ומג מעולם לא הסכמנו לזה".

מבחינתם, עולם המוזיקה של עשרים השנה האחרונות הגיע לשפל המדרגה. הסגידה למטרונום, לשלמות הפקתית ולמכונות חסרות נשמה הרסה להם את המוזיקה. נגינה חיה היתה ונותרה, מבחינתם, הדבר האמיתי. והם נכנסים באחוריים של העולם עם גיטרות דיסטורשן עבות בשר, סולואים שרק אצלם נשמעים עדכניים (ג'ק מזכיר בנגינה קצת את ג'ימי פייג', אבל הוא הרבה פחות טכני ויותר מלוכלך, ופייג' לא היה בדיוק גיטריסט נקי). אפילו אלבום הבכורה של לד זפלין נשמע מנומס ליד שני האחרונים שלהם. המוזיקה שלהם, כמו במקרה של הסטרוקס, מזכירה כל כך הרבה דברים, אבל נשמעת רעננה.

ישיר, פרימיטיבי, נוקשה

ב-"Elephant" יש 14 רצועות, בהן גרסת כיסוי מצוינת ל-"I Just Don't Know What to Do With Myself" של ברט באכארך והאל דייויד. ובניגוד לקודמו, יש בו בס, לפחות ברובו. הוא ישיר, פרימיטי ונוקשה. האזנה לו מגלה אלבום אובססיבי ולא פחות קשה מקודמו. הוא כולל בלוז אחד קלאסי, "Ball And Biscuit", שמנוגן בעזרת גיטרות ותופים וללא בס, ויש בו לפחות שלושה מיני-רוצחים ממש מרשימים: "Seven Nation Army", שפותח את התקליט עם ריף בס פשוט ותופס, "The Hardest Button to Button ", בו ג'ק נשמע בשיאו כזמר, ו-"The Air Near My Fingers " הכולל ריף קלידים מרגש. יש גם שני שירים שנשמעים כמו שירי ילדים. את הראשון, In A Cold, Cold Night”", שרה מג, והשיר החותם את האלבום, "It's True That We Love One Another ", מארח את הזמרת הבריטית הולי גולייטלי, לשעבר הזמרת ששרה עם בילי צ'ייילדיש, ומציג אתנחתא קומית מהאובססיה הרגשית השזורה לאורך האלבום. יש גם כמה רצועות לא ממש קומוניקטיביות, אבל הרוב מרשים למדי, ויהיה נהיר לכל מי שאהב את סוניק יות', פיקסיז, נירוונה וכו'.

הווייט סטרייפס הם בית ספר לאימאג', הם תרמית רוקנרול אמיתית, ועם זאת הם בין הבודדים שמסוגלים עדיין להציל את הרוק מלהפוך לתעשיית בידור לכל דבר. השקרים שלהם הם באמת אחלה של דבר.