ללכת עם, להרגיש בלי

פסח שמח. מה זה שמח, מאושר. הרבה זמן כבר לא שררה ברחובות הרגשה כל כך טובה וחגיגית. בפסח הזה אין ברירה אלא לעמוד ברחוב מול מאות האנשים המאושרים, לחייך בסיפוק ולהגיד 'הנה עם שטוב לו'. להתמלא מיד בתחושה של חג ולהחליט שזו בדיוק השנה לפנק את כל אהוביך במתנה שתעשה להם טוב על הלב. אולי אוסף שירי אהבה של שלמה ארצי.

עם פסח כמו זה של 2003 לא מתעסקים יותר מדי. מקוריות? וואללה, כנראה שלאף אחד אין כסף למקוריות. יש לנו תקציב לשלאגר בטוח אחד? אין פה הרבה התלבטויות. שלמה ארצי, זה ברור. מצד שני, באחד הפסחים הקודמים הושקע באלבום חדש של שלמה ארצי סכום שיכול היה להסדיר בשקט את מצב המשק. אז השנה, כשהד ארצי קורסת ואין איך לקנות את מדונה בארץ, פסח, שהוא מטחנת מזומנים בדרך כלל, הוציא מאנשי הד ארצי את הסחוטה שבקלישאות: אוסף שירי אהבה.

הופה, אבל רגע. אוסף שירי אהבה? מה, זה לא רעיון קצת שחוק? ובאמת, בעלות הפקה כל כך זולה, אולי נפנק את הצרכנים באיזה קונץ. נעשה אותו כפול. מה, נשאר עוד כסף? אחרי שהשקענו בכפול? מעניין. אומרים שאלקטרוני זה חזק עכשיו ברחובות, יש דיבור על זה שאמדורסקי מבין בזה משהו. מצד שני, אלקטרוני? דינו כדין היפ-הופ, לא? לא בטוח שהאוזן הישראלית כבר הבשילה לכדי שמיעת שלמה ארצי בדאב. אז הנה מוצא יפה: חצי אוסף בעיבוד אלקטרוני מידיו של אמדורסקי, חצי אוסף בגרסאות מקוריות. יצאנו בסדר עם כולם? לא הרעדנו לאף אחד את אמות הסיפים? סבבה. אם כולם מרוצים, אז אנחנו מרוצים גם.

פוטנציאל, חיפוף, החמצה

על שירי האהבה של שלמה ארצי, שאת כולם יותר מדי אנשים יודעים בעל-פה, אין הרבה מה להגיד. אם אתם אוהבים את שלמה ארצי, אז "שירי אהבה שלי" יכולה להיות לכם אופציה טובה כמתנה לחג. אם לא, סביר להניח שגם ככה אינכם קוראים את הכתבה הזו עכשיו. הבעיה פה היא דווקא לא בשלמה ארצי. הבעיה היא באנשי חברת התקליטים שלו, ששוב כיבדו את חג פסח בחלטורה בשקל, וחמור מכך, באסף אמדורסקי, שנתן את ידו לפרויקט הזה.

אז בסדר, נכון. לא חשבתי ששלמה ארצי הוא זמר דיסקו משיקגו, אבל אם כבר לוקחים את שלמה ארצי לעיבודים חדשים, למה לעשות את זה באופן כל כך דל? יכול להיות שארצי עצמו לא נתן לאמדורסקי מספיק יד חופשית, יכול להיות שאנשי הד ארצי פחדו לנפק מוצר אלקטרוני מדי שלא יעשה פלייליסט טוב. כך או כך, אמדורסקי הפגין פה גישה אלקטרונית מינימליסטית, כל כך מינימליסטית עד שהיא אינה מורגשת. אולי הוא שאב השראה מפרסומות לתחבושות היגייניות: ללכת עם, להרגיש בלי.

זה לא שאי אפשר היה לייצר כאן אלבום גרסאות מעניין. השאלה היא כמה מנסים, על מי מרחמים בדרך. הפוטנציאל למוצר טוב קיים והוא בולט, למשל, בגרסה שערך אמדורסקי ל"יופיה אינו יודע" שהיא מקסימה ומחדשת מבלי להיות מוחצנת מאוד. רימיקסים לשירי פופ ורוק לא חייבים להישמע כאילו רקחו אותם במעבדת קלאב טראנס בבלגיה בשביל שיבינו שהם רימיקסים. אין לי ספק שאמדורסקי נתקל בעברו באלבום הרימקסים שערכו מיטב היוצרים האלקטרוניים לקלאסיקות ג'אז של חברת התקליטים "Verve" (זה נקרא Verve Remixed) והתפעל גם הוא מהיכולת של המוזיקה האלקטרונית להוציא משמעות חדשה ורעננה משירים שנוגנו כבר אלפי פעמים. שוב, שלמה ארצי הוא לא דיאנה וושינגטון וגם אמדורסקי אינו מאסטרס אט וורק, ואף אחד לא מבקש מהם להיות. אבל אם כבר הולכים על פרויקט כזה, למה לחפף? במקרה הטוב זה מותיר תחושה של החמצה. במקרה הרע, זה מותיר תחושה שהרגע שמעת אוסף שירי אהבה של שלמה ארצי. וזה לא קל.

"שירי אהבה שלי" הוא בדיוק כזה, לא יותר ולא פחות מעוד אוסף של שלמה ארצי. בת דודה שלי, למשל, היתה די לחוצה לרוץ ולקנות אותו, כשהראיתי לה שיש לי אותו. עותק אחד כבר נמכר, לגברת היפה מרמת השרון. היא גם התפלאה. "מה, יש אנשים שלא אוהבים את שלמה ארצי? זה נשמע לי מוזר". כן, מתברר שיש כמה, אבל כשבאים לבחון את "שירי אהבה שלי" שאלת נחיצותו של שלמה ארצי, או שאלת החיבה אליו, אינה רלוונטית. מצד שני, לא נעשה באוסף הזה שום דבר אמיתי, שיעורר שאלה אחרת. אז מה נותר פה? אותה תובנה מוכרת, אותה חלוקה ישנה של העולם לאנשים שאוהבים את שלמה ארצי ולאנשים שלא. מי ששייך למחנה א', יכול ליהנות מהמוצר הזה. מי שמחפש קצת יותר מקוריות - שלא יוותר על קניית מוזיקה בפסח הזה, אבל שיפנה לאלבומים אחרים.