התעמלות בוקר בבייג'ינג

ואלה האתרים בסיור בסין שאסור לוותר עליהם, גם אם המוני סינים ותיירים גודשים אותם כל הזמן, כי חלקם ראויים בהחלט להיחשב כפלאי עולם או כאתרים מדהימים:

1. כיכר טיינאנמן בלילה וביום, העיר האסורה ומקדש השמש בבייג'ינג, התעמלות הבוקר בגני מקדש השמש.

2. החומה הסינית במרחק של כמה עשרות ק"מ מבייג'ינג (כדאי להרחיק ולנסוע כדי להגיע לחלק החומה שהוא מתויר פחות).

3. קבר שושלת מינג ושכיות החמדה שהוצאו ממנו ו"שדרת הנשמות" המרשימה שליד האתר, מחוץ לבייג'ינג.

4. חומת העיר העתיקה בשיאן.

5. אתר חיילי הטרה-קוטה במרחק כשעה נסיעה משיאן.

6. תחנת גידול ושמירה של דובוני פנדה. יש כמה כאלה ברחבי סין, אנחנו ביקרנו בתחנה שליד צ'אנגדו.

7. עלייה להר הקדוש אמישאן (ארמישאן). מומלץ לעלות ברכבל ולרדת ברגל (ירידה באלפי מדרגות, במשך כשעה וחצי).

8. פסל בודהא הענק החצוב בהר, בסמוך לעיר לשאן. שיט בנהר ליד הפסל וטיפוס על שוליו.

9. מערות הפסלים שליד העיר דאזו.

10. שיט באגם הגדול שליד גווילין בנופים שלא מן העולם והפלנטה האלה.

11. המקדש הבודהיסטי-טיבטי בהרים שליד העיירה לי ג'יאנג וה"עיר האסורה" של השליט מו בלי ג'אנג עצמה.

12. כפר סיני אותנטי ולא מתויר, שתילה או דיש אורז בשדה, שוק טבק וכל שוק כפרי גדול.

אם אתם אינדיבידואליסטים מלידה ולא אוהבים טיולים קבוצתיים מאורגנים, נסו ליזום בעצמכם טיול קבוצתי, עם אינדיבידואליסטים כמוכם, חברים או בני משפחה. כשתגייסו קבוצה, בין שמונה איש ל-20, כדאי שתפנו לאחת מחברות הטיולים המתמחה במזרח הרחוק, שתארגן לכם את המסע לפי דרישותיכם – מספר ימים, יעדים, טיסות וטיסות-פנים, תחבורה, הדרכה, מלונות, אוכל – ובהתאם לתקציבכם. הבאת הקבוצה כקבוצה מתוגמלת בהנחה או בצ'ופר, בהתאם לגודל הקבוצה. טיולי יחידים לא-מאורגנים בסין לא מומלצים ונדמה לי שהם כמעט בלתי אפשריים או מוגבלים מאוד, אלא אם כן אתם מוזמנים לשם על ידי גורם סיני פנימי. פגשנו גם זוגות בודדים שהגיעו לטיול, אך גם הם פנו לחברת נסיעות שארגנה להם הכול. הסיבה: כל טיול כזה מתואם עם לשכת התיירות הסינית ודרכה, כולל מלונות, טיסות-פנים, נסיעות, הדרכה מקומית ומסעדות. הסינים כבר התמחו בנושא והכול דופק כמו שעון (שווייצרי). מחיר הטיול ליחיד, בקבוצה שלנו, הגיע לכ-4,000 דולר, כולל טיסות לסין וממנה וכולל טיול מודרך של 19 ימים (יום אחרון בבנגקוק), בתי מלון חמישה וארבעה כוכבים, שתי ארוחות ביום, שבע טיסות פנים, אוטובוסים, הדרכה, כרטיסי כניסה לאתרים, מסים וטיפים והוצאות נלוות (קופה משותפת).

מכיוון שכל טיול מאורגן, ולו גם של זוג או שניים, קשור בלשכת התיירות הממשלתית של סין, מוצמד אליכם בכל מקום מדריך מקומי. סין בנתה בשנים האחרונות קאדר של צעירים וצעירות שאפתנים ומסבירי פנים, שלמדו אנגלית בשקידה - אבל לא לומדו, ברובם, להעביר אותה לשומע הזר באורח סביר וקליט. "שלום", יאמר/תאמר המדריך/ה המחייך/ת, "שמי הבינלאומי הוא גורדון, או אמילי, או מימי או רוברט. שמי המקורי הוא צ'אנג יה או מינג לו או משהו, ואני המדריך/ה המקומית/ת שלכם" – ומכאן והלאה הוא/היא יפרצו בשטף דקלומי רהוט, אך לחלוטין לא מפוענח, כמי ששיננו בעל פה את דברי ההסבר, מההיסטוריה המוקדמת של המקום, דרך פירוט שושלות המלכים וכיצד השפיע כל שליט בזמנו, לטוב או לרע, על המקום. החיישנים של ג'ואן שלנו תמיד עמדו דרוכים כדי להפסיק בנימוס את השטף של המסביר המקומי/ת מטעם ולתרץ זאת בכך שאנחנו, חברי הקבוצה, לא שולטים טוב באנגלית ולכן מוטב שהיא תתרגם לנו לעברית את הנאמר. בדרך כלל, לשבחם של המדריכים המקומיים, החרוצים והיוצאים-מגדרם למלא את חובתם, ייאמר שהם היו תמיד במקום הנכון ובזמן הנכון, עם אוטובוס נוח ונהג שואף-מרחקים וסייעו לקצר את כל התהליכים המנהליים הכרוכים בטיסות, בכניסות לאתרים וכו' – וכמעט תמיד התנדבו להתייצב מול 19 הזרים, באוטובוס המתנדנד, עם המיקרופון ביד, ולשיר לנו שירים.

ריצ'ארד, יאו-יאו בשמו המקורי, היה המדריך הארצי שהתלווה אלינו לאורך הטיול כולו. דומה שיש בו כדי לאפיין חתך משפיע בדור הצעיר של סינים צעירים, משכילים, אמביציוזיים, שהתבגר בעשור האחרון. העשור שבו התירה סין הרבה רסנים והרבה חופש, בתהליך היפתחותה למערב. צעיר, כבן 30, נמוך, יפה תואר ככוכב בסרטי הונג-קונג וטייוואן, היחיד במדריכים שהאנגלית העשירה שלו, גם במבטא, היתה מעולה ביותר והשכלתו רחבה וכללית. מה אתה יודע על ישראל? שאלו אותו אנשים בקבוצה. הוא לא ידע הרבה, למען האמת. הוא זכר דמות שהרשימה אותו, "גנרל שלון" (הסינים מחליפים ריש בלמד) וגם אזכור השם "יצחק לבין" עורר בו משהו. הוא לבש שחורים, מוקפד בלבושו, ונשים צעירות נפלו לרגליו בכל מקום שבו שהינו. גילינו שהתחתן בגיל צעיר ועכשיו הוא מבקש להתגרש מאשתו – הגירושין מאד אינִיִים בין צעירי הקריירה בערי סין, מתברר – וללמוד בחו"ל. הוא היה מלווה אותנו לכל מקום, מונה את הנוכחים בעיניו, בדאגה עצורה של אמא-דוגרת על אפרוחיה, היה מזהיר אותנו מזיופים לפני פשיטה על דוכני רוכלים בשווקים ומאותת לנו בשקט לפני גמר עסקה, כשהעסק נראה לו מפוקפק. בשיאן, עיר הולדתו, כשמצלמת הווידאו שלי עשתה בעיות (אכן, בגלל מיני-קלטת שרכשתי בפרוטות), התרוצץ איתי מאוחר בערב ברחובות העיר כדי למצוא חנות מצלמות שתבדוק את הבעיה ולא התבייש לדפוק על דלתות נעולות. בעיר אחרת קם להגנת זכותנו לסעוד בשלווה, במסעדה מקומית שבה הרעיש מדריך תיירים הולנדי מתנשא (כן. הולנדי. לא ישראלי) וכמעט שהגיע איתו למריבה פיזית. כשביקשתי ממנו עצה לפני רכישת דיסק של מוזיקאים מקומיים, אמר לי ביובש, שבשנים האחרונות הוא שומע רק מוזיקה מערבית, ואיננו מעודכן ביצירה המקומית.

הטיסות הן במטוסי איירבאס או בואינג חדשים ונוחים, ברובם, שפועלים בחברות התעופה של המחזות השונים בסין. כמעט תמיד הן יוצאות בזמן, מנמלי תעופה גדולים וחדשים, עם אדמיניסטרציה יעילה ולא בירוקרטית. הטיסות מלאות ומציגות שכבה חברתית חדשה – הרבה אנשי עסקים ומינהל, חליפות, עניבות, סלולארים ולפּ-טופּים (משבים נישאים). יש חברות המעניקות שי לנוסעים – דגמי מטוסים, חפיסות קלפים ועוד.

ברובם טובים עד מעולים, חלקם – ולא רק בערים הגדולות – מותאמים לתייר הזר. מיטות נוחות (לעתים קשות מדי), מיזוג אוויר (כשהיינו, עדיין מתוכנן לקירור ולא לחימום, בלילות קרים), טלוויזיה, נעלי בית, חלוקים ופינוקים בחדר האמבטיה. בתי המלון (היינו ברמת חמישה וארבעה כוכבים. אפשר למצוא ברמה עממית יותר, אך טובה) אינם יקרים, חלקם חדשים לחלוטין ומעוצבים לתפארת העיניים הזרות (לובי'ס של שיש ונברשות ופסלים). רק במעטים יש מסעדות לא סיניות, לבעלי החך האירופי-אמריקני המפונק.