התעמלות בוקר בבייג'ינג

השכמה מוקדמת לבוקר ראשון בבייג'ינג. מזג האוויר הסתווי של אוקטובר הוא אידיאלי לתיירים, אומרים. גשם דק מטפטף ואינו מפריע. הרחובות של הבירה עדיין ריקים כמעט, כשאנו חוצים אותה במוניות לראות עוד תופעה מקומית ובלעדית, תרבותית-חברתית: בחורשות המקיפות את מתחם מקדש השמים פזורים להם המוני סינים, בקבוצות גדולות וקטנות וגם ביחידים, זקנים וצעירים, ומתעמלים יחד, מתחת לכל עץ רענן. 06:00 בבוקר. מוזיקה מסורתית או מודרנית-קִצבית נשמעת מטייפים ביתיים, מדריכים ומדריכות מתנדבים או מקצועיים – והתעמלות קבוצתית, כמו-אירובית, מתואמת, בדבקות ובשקט. קבוצת זקנים מתעמלת בעזרת חרבות-סיף שבידיהם, קבוצה אחרת, של גילאי הביניים, כנראה בדרכם לעבודה, מכווצת ופושטת, כאיש אחד, לפי הוראות שקטות, את כפות הידיים והזרועות. גבר קשיש בכפפות לבנות משמיע פקודות שקטות לעשרות המתעמלים שמולו ואלה נעים בטאי-צ'י מסוגנן. בקבוצות אחרות רוקדים זוגות רבים טנגו או ואלס, כהרחבת המושג הפעלת הגוף. מתעמלים רבים בוחרים בהפעלה עצמית, לבדם, נעזרים בעצי המחט, להרמת רגל מתוחה והשענתה על ענף, או לחיכוך הגב בתנועות מעגליות בגזע העץ. עוברים ברגל לאורך מאות מ'. מאות קבוצות של מתעמלים נעות מבלי לזוז ממקומן, כל קבוצה בתחומה שלה, כמין מועדון חברתי סגור.

התעמלות-בוקר, מוסד יומי מקודש בסין. תיתקלו בו גם בערים אחרות, אם תשכימו קום. התופעה המרתקת חוזרת על עצמה בווריאציה לילית, במקומות רבים. בעיר לשאן, ליד הנהר, באור הקלוש (חיסכון באנרגיה. זוכרים?), נאספות בערב עשרות רבות של נשים, בנות כל הגילים, לתרגולים קבוצתיים של תנועה ומחול, עם מניפות בידיהן. מוזיקה. מדריכה פעלתנית, כוריאוגרפיה מעודנת וקולות החבטה של המניפות הנפתחות והנסגרות.

אולימפיאדת 2008, אופניים ואוכל-רחוב

בדרך חזרה, אי אפשר להימנע מלהבחין שעל כל גשר, מעבר-חציה, עמודי תאורה ובין עצי השדרה נמתחים סרטי בד רחבים כתובים סינית. זוהי שארית צולחת, עדיין, של אחת מהדרכים העממיות לשטיפת-מוח תעמולתית שהונהגה בסין הקומוניסטית הדוגמטית של אמצע המאה הקודמת. סיסמאות על הגבלת הילודה, על הצורך בחיסכון בחשמל – וגם על השאיפה שבייג'ינג תארח את האולימפיאדה בעוד שמונה שנים, שמיקומה הסופי עדיין לא נקבע. הפרויקט הזה, "אולימפיאדת 2008, בייג'ינג", זכה לסמל משלו, אייקון אבסטרקטי של אצן בתנועה, והלוגו עם הצורה המסוימת מופיע בכל מקום, בפיסול גנים עם פרחים, במודעות הרשמת אזרחים לתמיכה בדרישה הכמעט-אובססיבית הזאת, בעיתונות, בטלוויזיה ובעלונים שונים. מישהו שמודע לבעייתיות הזאת, אומר שדרישת סין עלולה להידחות, בשל הרמה הגבוהה של זיהום האוויר בבייג'ינג – עשן ואבק. אני מסרב להרהר באפשרות הזאת, להגיד "לא" לסין, כשהדינאמיקה של המשוכנעות הסינית הפנימית, של "מגיע לנו", מגיעה לטורים כה גבוהים.

ליד כל רמזור בכבישי העיר, אינסוף רוכבי אופניים, תופעה סינית מוכרת יותר. נוסעים לעבודה, לשוק, ללימודים. האופניים, מיושנים ונעדרי שכלולים ותחכומים, ככלי תחבורה ועבודה. נהגי ריקשות מדוושים להם ומובילים נוסעים, במרכבונת המחופה בחופת בד או נצרים, רוכלים המובילים נגררת עם מטען של קני סוכר, כלובי ברווזים, סלי ענק עם פירות, פומלות, אפרסמונים או תפוחים ענקיים, או אפילו מנוע ישן של מכונית. התחליף המיניאטורי המקומי למשאיות. אין דבר שאי אפשר להוביל באופניים והשיירות הדו-גלגליות האינסופיות – אינסופיוּת, הן כמושג ממשי והן במופשט, שימושי מאוד בהתנסחות התיירית על סין – משתלבות באורח פלא בתנועה הדחוסה, הרעשנית והפראית שבכבישים. הנהיגה בסין, בעיקר מחוץ לערים, היא סיפור בפני עצמו, שיובא בהמשך.

בסמטאות הרבות שבשולי העיר סועדים פועלים, אומנים ובעלי מלאכה ארוחת-בוקר. יושבים על שרפרפים, מתחת לעצים מרוטים, מול מטבחי רחוב ונשים וגברים הבוחשים אטריות בווקים, מטגנים ירקות וסרטי בצק בשמן רותח, מאדים בצקניות (הלחם הסיני) ודאמפלינגס ענקיים ממולאים בכרוב סיני או בבשר. העשן, האדים וניחוחות הטיגון מרקיעים לשמים. אחת הטבחיות מנדבת דוגמיות לזרים הסקרניים. מה שנראה כמו סופגניה מגרה הוא בצק די תפל, לטעמי. הסועדים שם טובלים אותו ברוטב החריף ונהנים. אנחנו בוחרים מדוכן רחוב אחד בטטה צלויה אחת, בגודל מפלצתי, וכמו בנס פך השמן בחנוכה, היא מספיקה להשביע ולענג – זמנית – את כל החבורה שלנו, עם ג'ואן ועם המדריכה המקומית והמלווה הארצי.