הונדורס ואל סלבדור: משחק מלחמה

מונדיאל מכסיקו 1970 זכור לכולנו כגביע העולם הראשון (והאחרון עד כה) אליו העפילה נבחרת ישראל. מדינה נוספת שזכתה לראשונה במכסיקו להישג המכובד הזה היא אל סלבדור, אבל בניגוד למוטל'ה שפיגלר וחבריו, האל סלבדורים שילמו מחיר כבד ביותר בדרך לטורניר החשוב בתבל.

קל להתייחס אל 'מלחמת הכדורגל', בין הונדורס לאל סלבדור, כמשהו שקרה לפני המון שנים למדינות אחרות, ביבשת רחוקה-רחוקה, שלא לומר פרימיטיבית. אבל התבוננות על מהלך העניינים שהביא בסופו של דבר למלחמה כוללת, מראה סממנים רבים שכל אחד מאתנו יכול לזהותם גם בחברות מתקדמות יותר. היזכרו לרגע באיבה הגדולה שמילאה אותנו לפני שנתיים כלפי אחד, אוטו באריץ', ותארו לכן מהלך עניינים דמיוני, שהיה עלול התרחש אם לא היה מדובר באוסטריה הרחוקה, אלא באחת משכנותינו.

השלבים המוקדמים

קשה לומר שהרקע ההיסטורי של המלחמה הסתיר את מה שעתיד היה לקרות. מאות אלפים מתושבי אל סלבדור, מדינה במרכז אמריקה ששטחה קטן מזה של ישראל בגבולות 67, ושמנתה אז ארבעה מיליון תושבים, חצו את הגבול להונדורס השכנה במהלך שנות החמישים והשישים, במטרה לחפש עתיד טוב יותר. במהרה מצאו עצמם אותם סלבדורים בתפקיד חוטבי העצים ושואבי המים של כלכלת המדינה השכנה, שמנתה אז שלושה מיליון תושבים בלבד, על שטח הגדול פי ארבע ויותר.

אך גם מצבה של הונדורס היה בכי רע. הרפורמות החקלאיות גרמו לכעס רב כלפי השלטונות, וב-1968 הואשם משטרו של השליט לופז ארליאנו בזיוף תוצאות הבחירות. המשבר במדינה הגיע לשיאו באביב 1969, כשארגוני העובדים הכריזו על שביתה כללית במשק.

בצר להם, פנו האליטות של השלטון ובעלי ההון במדינה למפלט המוכר והידוע - האשמת העובדים הזרים מאל סלבדור במצב הכלכלי ("הם תופסים את מקומות העבודה שלנו ומשחיתים את נפשותיהם של ילדינו" – נשמע מוכר?), וחקיקת חוקים מגבילים נגד מי שאינם ילידי המדינה. התקשורת המקומית הזדרזה ליישר קו עם התפיסה הזו, וקבוצות קיצוניות שאבו מכך לגיטימציה לפגיעה ברכוש ובנפש, בקרב המיעוט הסלבדורי.

עולים לחימום

רצה הגורל, או במקרה הזה רצתה אלת המלחמה, ותוך כדי אירועים אלו העפילו הנבחרות של הונדורס ואל סלבדור לשלב ההצלבה של מוקדמות המונדיאל, מהבית הצפון-מרכז אמריקני. בכרטיס הבודד שניתן לאיזור זה של העולם זכתה באופן מסורתי מכסיקו, אך מאחר וזו נבחרה לארח את המשחקים ועל כן העפילה באופן אוטומאטי, היה בפעם הראשונה סיכוי ממשי לאחת משתי המדינות הקטנות.

על פי השיטה, ייפגשו השתיים לשני משחקים, בבית ובחוץ (ליחס השערים במשחקים לא הייתה משמעות). אם יהיה צורך ייערך מפגש שלישי על אדמה נייטרלית, והמנצחת תשחק מול האיטי החלשה על הכרטיס למכסיקו 1970.

המשחק הראשון: 0:1 להונדורס

ב-6 ליוני 1969 הגיעה נבחרת אל סלבדור למשחק הראשון באצטדיון הלאומי בטגוסיגלפה, בירת הונדורס. נעצים שפוזרו על הכביש המוליך לאצטדיון מנעו מהאוטובוס של הנבחרת הסלבדורית להגיע למגרש, והשחקנים נאלצו ללכת מרחק רב ברגל. תגרות המוניות שפרצו ביציעים גרמו למספר רב של פצועים ולהרוגים ספורים.

המשחק עצמו היה מעניין פחות. שתי הנבחרות נסחפו בעצבנות הכללית, לא הפגינו כדורגל משובח ומיעטו לסכן את השערים. סמוך לשריקת הסיום הצליחה הנבחרת המקומית לכבוש שער מקרי, ושלחה את הקהל הרב לחגוג ברחובות הבירה ניצחון על היריבה השנואה שמעבר לגבול.

המשחק השני: 0:3 לאל סלבדור

תשעה ימים לאחר מכן הגיעה נבחרת הונדורס למשחק הגומלין בסן סלבדור, כשהאוהדים המקומיים נחושים להעניק לאורחים קבלת פנים מכובדת לא פחות לה זכו שחקניהם. בלילה שלפני המשחק ניסו מספר לאומנים להצית את המלון בו שהתה הנבחרת האורחת. השחקנים פונו למלון אחר, אך שם ציפתה להם הפגנה סוערת ורועשת, שנמשכה כל הלילה.

טרוטי עיניים עלו שחקני הנבחרת הלאומית של הונדורס על כר הדשא, כשהקהל המקומי מונע את השמעת ההמנון ההונדורסי, ושורף את דיגלם הלאומי ביציעים. באווירה כזו לא התקשו כדורגלני אל סלבדור להבקיע שלושה שערים כבר בפתיחת המשחק, ולשלוח את שתי הנבחרות למשחק שלישי גורלי.

הניצחון המוחץ, אגב, לא צינן את האוהדים המקומיים המשולהבים, ורק אמצעי אבטחה כבדים מנעו מהם לבצע לינץ' בשחקני הנבחרת האורחת ובמאות האוהדים האמיצים שהרהיבו עוז בנפשם להגיע למשחק.

המשחק השלישי: 2:3 לאל סלבדור בהארכה

כל מי שידו משגת, משתי המדינות, יצא למסע של כ-1,000 קילומטרים צפון מערבה, למכסיקו סיטי, לחזות במשחק המכריע בין שתי היריבות המושבעות. בעשרת הימים שעברו מאז המשחק השני, דאגה התקשורת בשתי המדינות להפיץ סיפורי זוועה על הנעשה בארץ השכנה, ועשרות אלפי סלבדורים החלו בורחים בבהלה מהונדורס, לנוכח תכיפותם ההולכת וגוברת של מעשי הרצח והביזה.

המשחק עצמו היה מרתק בהרבה משני קודמיו. לפני סיום המחצית הראשונה עלתה נבחרת הונדורס ליתרון 2:1 ונראתה בדרכה לשלב הבא, אך השוויון הדרמטי לא איחר לבוא, והמשחק נכנס להארכה. החלטת שיפוט שנויה במחלוקת השלימה את המהפך והעניקה לנבחרת אל סלבדור את הכרטיס לקרב הכפול מול האיטי.

המלחמה: תיקו

עד היום לא ברור מי ירה ראשון (אלא אם כן תשאלו את אזרחי אחת המדינות, כמובן). תקריות הגבול החלו שעות ספורות לאחר המשחק, ולמחרת הכריזה הונדורס על ניתוק קשריה עם המדינה השכנה. חילופי האש הלכו וגברו, עד לבוקר ה-14 ביולי 1969, אז פלש צבא אל סלבדור לשטחה של הונדורס.

ארבעה ימים לאחר מכן, בהתערבות מועצת מדינות אמריקה, הושגה הפסקת אש. צבא היבשה של אל סלבדור כבש חלקים נרחבים מהונדורס, אך חיל האוויר שלו הושמד כמעט כליל. מניין ההרוגים עמד על כ-2,000 בני אדם, רובם אזרחים, בשני הצדדים.

באוקטובר אותה שנה גברה אל סלבדור על האיטי 0:1 בהארכה, במשחק השלישי והמכריע על הכרטיס למכסיקו 1970, אך לאחר המונדיאל עצמו, תהו הסלבדורים אם כל זה היה כדאי. כשהיא עדיין מלקקת את פצעי המלחמה, הפכה אל סלבדור לבשר התותחים של בית 1, הובסה בשלושת משחקיה מול בלגיה, רוסיה ומכסיקו, וחזרה הביתה ללא שער זכות אחד.

אבל יש גם סוף טוב

רגשות לאומניים, כך מסתבר, יכולים לעתים להכבות באותה מהירות בה נדלקו. הסכם השלום בין שתי המדינות נחתם כעשור לאחר מכן וב-1981 נפגשו שוב הנבחרות, לראשונה מאז המלחמה, על כר הדשא. המשחק עבר ללא אירועים מיוחדים והסתיים בתיקו 0:0. מאחר ובאותה שנה הוגדלו מספר הכרטיסים למונדיאל מצפון ומרכז אמריקה לשניים, אפשרה התוצאה להונדורס ולאל סלבדור לשמור על המקומות הראשונים בבית המוקדם, ולהעפיל, זו לצד זו, למשחקי הגביע העולמי בספרד 1982.