יש מקום רק לשניים על עמוד החשמל

שירלי צפרי - חולת אהבה

לצפרי יש קול יפה ומיוחד למדי, אבל השימוש שהיא עושה בו לא מספיק טוב. התקליט סובל מחוסר מיקוד. לפעמים הוא רוצה להיות פופ קליל, לפעמים משהו מתוחכם יותר, פתאום קופץ לתוכו קטע ראפ משונה בשיתוף סאבלימינל שנשמע תלוש לחלוטין מהאופי של שאר השירים.
הלחנים בסך הכל נעימים למדי אם כי לא מספיק סוחפים, ובהחלט היה מקום להיעזר במלחינים חיצוניים מנוסים יותר מלבד צפרי, שיאפשרו לקול שלה לבלוט יותר. לואי להב ורוני בראון, שני אנשים בעלי הרבה קרדיט ששותפים למלאכה כמייעצים, היו יכולים לעשות עבודה טובה יותר כדי שזה יהיה תקליט יותר מבינוני.

ורד הררי - מקום פנוי לשניים

תקליט הבכורה של הררי לא בדיוק השאיר את חותמו על הרדיו מאז יצא, וחבל שכך. הררי מייצרת שירים קליטים ונעימים, עם מספיק עומק כדי שהם לא יהיו בנאליים מדי. יש משהו קלאסי-שמרני בסגנון ההגשה שלה, שמפיג קצת את תחושת הקיטש הנובעת מהטקסטים. הנגינה וההפקה מדויקות למדי, אבל לא בדיוק מלאות השראה, כך שהבימה נותרת להררי ולביצועיה הקוליים. בשלב זה של הקריירה שלה, נראה שחסרה לה קצת יותר תעוזה, קצת יותר חדות בפינות, אבל גם כך, זה תקליט שבהחלט שווה לשים עליו אוזן.

אמיר קרטס - ים צהוב

תקליטו של קרטס הוא בדיוק מה שאפשר לצפות מתקליט של קרטס, איש להקת רעש. קטן, צנוע, שקט, נוגה, מהורהר, לפעמים סתום למדי, לפעמים תמוה במקצת, אבל כמעט תמיד מלא ברגש. מבחינה מוסיקלית קרטס לא מפלס לעצמו מקום חדש, אלא פוסע בטריטוריה המוכרת של מקצבים ממסטלים וצפצופים אלקטרונים בהפקה מינימליסטית. גם הקול שלו, לא בדיוק באס רועם ואכזרי, מתווסף לתחושת הקומפקטיות. בסך הכל, למי שאהב את רעש וג'וני שועלי בעבודות הסולו שלו וכו', גם זה תקליט ששווה להכיר. למי שהסגנון המוזר במקצת לא עושה את זה, אפשר לפסוח.