"לחגים כבר אין משמעות בעיניי"

כאחת ששלטה בארבע שפות, לשרי בן ארויה היה מוזר ללמוד מחדש מילים פשוטות כמו "אמא" ו"אבא", ולנסות להחזיר לעצמה את יכולת הדיבור. מה ששרי לא ידעה אז, שבמילה "אבא" היא לא תשתמש שוב.
אביה נרצח בפיגוע במלון "פארק" בנתניה בערב ליל הסדר. שרי, קצינת מודיעין בחיל האוויר, שותקה בחצי גופה ונלקחה ממנה יכולת הדיבור לתקופה ארוכה. אמה ושני אחיה הקטנים נפצעו קל, והשתקמו במהרה.
למרות חסרונו של אביה, שרי מספרת שהיא חשה בנוכחותו מדי יום: "כל ערב לפני השנה אני מדברת איתו. מספרת לו על כל תנועה חדשה שאני מצליחה לעשות ועל כל מלה חדשה שלמדתי להגיד".
בשבוע שעבר היא חגגה את יום הולדתה ה- 21. אמה, קורין, הכינה לה מסיבת הפתעה בבית החולים, בה השתתפו חבריה, משפחתה, ואפילו מפקד חיל האוויר, דן חלוץ, והרמטכ"ל משה יעלון. שרי הגיעה למסיבה נשענת על מקל. היום, אחרי הליך שיקום ארוך בבית "לוינשטיין" ברעננה, היא אומרת בבטחון: "אני עקשנית ואופטימית. אני לא נשברת. עוד חצי שנה אני מסיימת את השיקום וחוזרת לצבא".

בין חיים ומוות

הכל החל כשמשפחתה של שרי, המתגוררת בנתניה, החליטה לחרוג ממנהגה ולחגוג את ליל הסדר מחוץ לבית. שרי לא זוכרת דבר מאותו ערב, שאמור היה להיות חגיגי. "סיפרו לי שהיינו ליד השולחן. אני ישבתי, ואבי עמד. בערך ב- 19:30 בערב הגיע למקום אדם עם זקן, כובע ומעיל שחורים – והתפוצץ. אבא שלי מת. אני נפצעתי קשה מאד, עם רסיס אחד בעין והשני בצד שמאל של הראש".
שרי הובהלה למחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים "רמב"ם" בחיפה ומצבה הוגדר קריטי. כל צדה הימני שותק. במשך מספר שבועות היא לא דיברה כלל.
שרי: "אמרו לי שהייתי בין החיים למוות. שבועיים היית מחוסרת הכרה לחלוטין ושבועיים לסירוגין. אני לא זוכרת הרבה מאותה תקופה, רק שכל הזמן חשבתי איפה אבא. באותה תקופה גם עליתי במשקל והגעתי ל- 100 קילוגרם".
לאחר כחודש הועברה שרי לבית "לוינשטיין" לתהליך שיקום לא קל. "בהתחלה עבדו איתי כדי להחזיר לי את יכולת הדיבור. המטפלות ישבו ליד המיטה ולימדו אותי להגיד את כל המלים מחדש: אבא, אמא ומלים שכל ילד יודע" היא משחזרת. במסגרת השיקום עברה שרי גם טיפולי פיזיותרפיה מתישים ולמדה איך לבצע פעולות יומיומיות פשוטות ביד אחת, כמו להתלבש ולאכול. במשך הזמן היא ירדה במשקל, ולאחר מכן עברה לכיסא הגלגלים ודיברה באופן שוטף יותר.
גם היום מתקשה שרי בדיבור, וכף ידה הימנית לא מתפקדת. היא מתגאה שכיום, למעט קשירת השרוכים, היא עושה הכל לבד.
איך מרגישה קצינה מצטיינת שצריכה ללמוד לדבר?
"אני לא נשברת. עוד חצי שנה אני מקווה כבר לדבר בצורה שותפת. רגלי הימנית תחזור למצב סביר, ואני יוצאת מפה. לפעמים בגלל הקושי לדבר אני צריכה לצייר, לכתוב או להגיד אותו הדבר חמש פעמים. זה קורה לי הרבה במסעדות. אבל אני לא כועסת, אני יודעת שזה זמני".
לאורך השיקום המפרך, משפחתה של שרי נמצאת לידה. גם אחיה הקטנים, אלעד (10) והילה (13), עוזרים כמיטב יכולתם. שרי: "אלעד מביא לי בגדים ועוזר לי בכל מיני דברים קטנים. הילה עוזרת לי באיפור ולק".

איבדה את האמונה

בחופשתה הראשונה מ"לוינשטיין" כחודשיים לאחר שאושפזה, מיהרה שרי לעלות לקבר של אביה, שמעון ז"ל. היא מרגישה שהוא עדיין מלווה אותה בכל רגע. "פעם ישבתי על ספסל בדשא ב'לוינשטיין', הסתכלתי לשמיים וביקשתי מאבא שיביא לי ציפור. דקה אחרי זה נחתה לידי ציפור. אני יודעת שזה הוא. הוא איתי".
ליל הסדר הראשון של המשפחה מאז הפיגוע, יהיה קשה. חסר שמחה, חסר אמונה ובעיקר חסר את אבי המשפחה. שרי שגדלה בבית דתי ולמדה בבית ספר דתי, אומרת שאיבדה את אמונה באלוהים. "היה פיגוע, אבא שלי מת, ואין אלוהים. לחגים כבר אין משמעות בעיניי. מרימים כוסות יין, מברכים. לי זה לא משנה".
את תחזרי למלון "פארק"?
"כבר הייתי שם פעמיים, ואולי אחזור שוב. אבל אמא שלי לא מוכנה אפילו להתקרב לאזור. לכן אם יזמינו אותנו, לא נראה לי שהמשפחה תבוא".
מה שחשוב לה עכשיו זה השיקום והרצון לחזור לחיים נורמליים. בין שלל המתנות שקיבלה במסיבת ההפתעה, אחת במיוחד שימחה אותה: צניחה חופשית. השבוע, היא עלתה כולה מרוגשת על מטוס וקפצה ממנו עם מדריך. "חיכיתי לזה בקוצר רוח" מספרת שרי. תמיד אהבתי הרפתקאות. כשהייתי קטנה, עליתי על כל המתקנים בלונה פארק. הגשמתי חלום, זה היה כמו שאומרים 'חבל על הזמן'".
שרי גם חולמת לחזור ולפטפט בארבע השפות שידעה על בוריין: עברית, אנגלית, צרפתית וערבית. "היום אני עדיין לא מדברת עברית כמו שצריך. אנגלית אני מבינה, והשפות האחרות נעלמו לחלוטין". עם זאת, היא אופטימית, ובקרוב היא מתכוונת לחזור לצבא.
שרי: "ברגע שהרגל שלי תהיה בסדר והדיבור יהיה טוב, אני חוזרת. אני לא אוכל לחזור לתפקידי הקודם, אבל אני מקווה להיות קצינת נפגעים. אני חושבת שבגלל שנפגעתי ועברתי תהליך ארוך של שיקום, יש לי מה לתרום לנפגעים אחרים מהניסיון שלי".