היכל הכלים השבורים

ובכן, מבצע הגעלת הכלים עבר גם הוא בהצלחה, ואיש לא נכווה למעלה מהמקובל. עכשיו כלינו באמת גועליים כהלכה. בכלל, השנה שבין פסח הקודם לפסח זה הייתה שנת הכלים הגועליים – האפאצ'י והבולדוזרים, המפלסות והמשוריינים, הפצצות החכמות עם הטיפשות, והטלוויזיה המטופשת ביותר במזרח התיכון, להוציא כמה מטופשות אחרות. שנת ג'נין ומג'נון וקוסאי וחוסאי, באשר הם שם. פסח הוא אחד החגים הפחות חביבים עלי. אולי מפני שבילדותי פסח על ביתנו מטעמים השמורים עמי, אבל בוודאי משום שהוא מבוסס על שקר: שהרי רוב הארכיאולוגים וההיסטוריונים מסכימים בימינו כי בני ישראל, כחטיבה לאומית של פועלי בניין, ולא כשבט בדואי, מעולם לא היו במצרים, ולפיכך, גם לא נגאלו.

גם כל עניין המכות אינו לטעמי במיוחד. שליטי מצרים הקדומה הותירו לנו כמה מיצירות האמנות הנפלאות והמסתוריות ביותר של העולם העתיק – די שנזכיר את הספינקס ואת הפירמידות ואת פסלה הנשגב של המלכה נפרטיטי, המצוי כיום במוזיאון שבעיר הולדתי – ולפיכך אינני סבור כי היו ראויים לכל אותן מכות שחוזרים ומזכירים בכל הדורות: דם וכינים ופרעושים וקרציות והפסקת חשמל ומכת בכורות סלקטיבית, ולבסוף גם טביעה בים.

מראה הגנזך הלאומי העיראקי, שנשרף ונבזז השבוע כפי שראינו בטלוויזיה, רק המחיש לעינינו כמה פגיעה התרבות האנושית וכמה היא קלה להשמדה בידי הקואליציה העולמית של קרנפי העולם. אותו ארכיבר מסכן, שקונן על חורבות היכלו במילים: "הלכו 5,000 שנות תרבות מסופוטמית, הלכו אלפי שנות תרבות מסופוטמית, הלך הזיכרון ההיסטורי והתרבותי של עיראק" – לאו דווקא מילא אותי שמחה על ניצחונו של הסנה הטקסני הבוער-ולא-אוכל, ווקר בוש (בוש פירושו כמובן באנגלית שיח, או סנה), שספק אם ידע היכן מצויה ארץ הפרת והחידקל, ארץ תרח ואברהם לפני עלותו במרמה (זוכרים את תוצאות הבחירות האחרונות?) לכס השופט הקולוניאליסטי החדש.

לא, לא אנחנו ולא העיראקים יצאנו בפסח זה משעבוד לגאולה. בסך הכל סיימנו כולנו עוד סיבוב אחד במדבר. והסיבוב הבא כבר ממתין מעבר לפינה, אם יש פינות במדבר, אי-שם בחולות הפטריוט והפטריוטים הפונדמנטליסטים שלנו ושלהם.

דם, ואש ותימרות עשן כשרים וערבים לכולכם.