החלום האמריקני התנפץ בשניות

באמצע הראיון שולף מאיר פניג'ל את ארנק העור השחור שלו ומוציא ממנו פתק לבן מקופל. "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד", כתוב שם באותיות שחורות גדולות. פניג'ל מקפל את הפתק בזהירות, לא מתאפק ופורץ בבכי. "זה מה שנשאר לי מאורן. מצאתי אותו בארנק שלו אחרי שנרצח, ומאז המילים האלה הולכות איתי לכל מקום".

כבר חמש שנים שמאיר פניג'ל, האיש החזק בבית"ר ירושלים, מרגיש כמו מת מהלך. מאז נרצח בנו אורן במהלך שוד שאירע בעסק המשפחתי בניו יורק, פניג'ל לא סולח לעצמו על שהכניס אותו לעבוד בעסק וחי בהרגשה קשה, הכי נוראית שיכולה להיות לאב – דווקא הוא לא הצליח לשמור על הבן שלו. "בכל בוקר אני מניח תפילין וקורא את הפסוק 'ונשמרתם מאד-מאד'", הוא אומר בשקט, כמעט בלחש, "ובכל בוקר מאז הרצח אני חושב לעצמי שאולי לא עשיתי מספיק כדי לשמור על הבן שלי".

לפני כשנתיים קנה יחד עם שלושה שותפים את בית"ר ירושלים, ומאז מצא איזושהי נחמה. הוא יודע שההתעסקות בקבוצה, גם אם היא לפעמים מתישה ואכזרית, מוציאה אותו קצת מהזיכרונות ומתחושת האשם שהוא נושא עימו. אבל בסוף כל יום כזה הוא חוזר אל הפנטהאוז שקנה לאורן בשכונת מלחה, אל אבן השיש מקבר בנו שהניח על המדף במטבח, ואל התמונות שלו מחייך, וקשה לו להביט בהן.

"לא האמנתי שאני ארד מהארץ"

עד תחילת שנות ה-80 היה מאיר פניג'ל נהג אגד, ירושלמי שורשי, אחד שלא יכול בלי העיר הזאת. ב-81' הוא נסע עם חברים לטיול בארה"ב, ומאז השתנו חייו.

"הכל התחיל כשחבר ילדות שלי, אהרון לניאדו, הכיר לי את האחים אהרון וג'ו נקש, הבעלים של חברת ג'ורדאש, שהיתה אז בשיאה. ג'ו ממש התאהב בי. הוא כל הזמן רצה לעזור לי לעשות שם משהו, אבל לא ידעתי אז אנגלית ולא היו לי ניירות. ובכל זאת חשבתי שזה נחמד שאפשר לעשות שם קצת כסף. אמרתי שאשאר לכמה חודשים, קיבלתי זיכיון למכור את הגי'נסים של ג'ורדאש והתחלתי למכור אותם. בארץ היתה לי דירה ברחוב עזה שההורים קנו לי, היתה לי מכונית פיאט, אבל אמרתי ' אני רוצה אוטו אמריקאי'.

"את 10,000 הדולר הראשונים עשיתי בקלות, אבל אז התברר לי שצריך לשלם מיסים כדי להביא את הרכב. אז נשארתי עוד קצת כדי להרוויח עוד 10,000 דולר. אחרי שהגעתי לרווח של מאה אלף דולר המשכתי ל- 200 אלף, וככה עד שהגעתי למיליון. בקלות.

"הייתי חרוץ מאד, בניתי מערכת שיווקית בניו יורק ובניו ג'רזי אפילו האחים נקש התרשמו ממנה. הם נתנו לי כזה קרדיט, שיום אחד, למשל, הייתי חייב להם אולי 15-10 מיליון והם לא דאגו. אמרתי 'בואו תראו שהכל בסדר ושאין בעיות', אבל הם רק אמרו לי 'קח עוד מחסן לסחורות'. אני לא אשכח איך בהתחלה לקחתי מחסן קטן ומשרדים, והזמנתי את ג'ו נקש לראות אותם. הוא נכנס ושאל איפה בדיוק המחסן. אחרי שלושה חודשים לקחתי חצי קומה ושנה אחרי זה כבר היתה לי כל הקומה. אחר כך חזרתי לניו ג'רזי ולקחתי מחסן של 10,000 מ"ר.

"חצי שנה לא ראיתי את המשפחה, ואז החלטתי להישאר עוד קצת וביקשתי מהם לבוא אלי. הבת הקטנה, קרן, היתה אז בת שש, ואת בר המצווה של אורן כבר חגגנו שם".

מתי החלטת שאתה נשאר שם?

"במשך כל התקופה שהייתי שם לא האמנתי לרגע שארד מהארץ. הייתי בטוח שתיכף אני חוזר. אני זוכר שהייתי מסתובב במנהטן ושואל את עצמי, 'מה יש לי לעשות פה בכלל?', ופעם אחרת אמרתי לחברים שלמרות שאני מרוויח המון כסף, אני מעדיף להיות מזכיר באגד או חבר ממשלה.

"אחרי שבע שנים שהייתי בארה"ב, הציעו לי האחים נקש להיכנס איתם לשותפות ולנהל 70 חנויות, ומדובר בחנויות כלבו ענקיות. עזבתי את העסק שלי והצטרפתי אליהם תמורת אחוזים קטנים. היו לנו 3,500 עובדים, מטוס פרטי, נהג פרטי, כל מה שאנשים חולמים עליו".

ואיך חיים במצב טוב כזה?

"חיים טוב, יכולים לקנות דירות לילדים, עושים מה שרוצים. כמו למשל לקום ולנסוע לחופש מתי שרוצים. רוב הפעמים העדפתי לבקר בארץ. כל שנה הייתי מגיע לירושלים לחמישה-שישה ביקורים וחוזר לשם. אבל לא הכל היה ורוד. היו גם משברים בביזנס. לפעמים אתה קונה יותר מדי, לפעמים עושים טעויות, תשלומים, משפטים".

"חתכו אותי כמו בסכין חדה"

משפחת פניג'ל התמקמה בניו יורק, אבל כשהבן, אורן, הגיע לגיל 18, היה ברור כי הוא חוזר ארצה להתגייס. בשנות ה- 90 התגייס לגולני ושירת בבית אל. "כל הזמן הזה היה לי ברור שאת אורן אני מכניס לעבוד בחנויות. אנחנו, הספרדים, חושבים שילד זה כמו נסיך. חיכיתי שישתחרר מהשירות הצבאי שלו. ובאמת, כשחזר לניו יורק, הוא נח שמונה שעות וכבר ביקש לצאת לעבוד באחת החנויות.

"בהתחלה הוא עבד כמנהל חנות, אחר כך ניהל חמש חנויות, ולבסוף ניהל את כל 17 חנויות הטקסטיל שלנו. היה לו ריספקט גדול אלי, הוא אפילו לא עישן לידי ומעולם לא השוויץ במה שהוא עשה. מישהו שאל אותו פעם מה הוא עושה בארה"ב, והוא ענה שהוא עובד בחנויות. אורן לא השוויץ בכסף, כל הזמן היה צנוע ולמד מאיתנו שדבר ראשון זה להיות צנוע ולתת עשרה אחוזים מהרווחים לצדקה. הוא העריץ את ג'ו נקש, וג'ו אהב אותו בצורה בלתי רגילה. הם היו מדברים בטלפון כמעט כל יום. התגאיתי בו מאד, עד שבא הדבר הנורא הזה. הרגע שבו איבדתי אותו.

"זה קרה לפני חמש שנים, בתקופת חג המולד. באותו סופשבוע אורן לחץ עלי שאטוס לוויקאנד בארץ עם יפה, אשתי, כדי להיות בחתונת בתו של חבר טוב שלנו. ידעתי שזו תקופה קשה מאד מבחינת העבודה, אבל הוא לחץ ואמר לי, 'אל תדאג, אני פה. תיסע, תעשה חיים'. שמעתי בקולו ונסעתי. ביום ראשון בערב קבעתי עם הרב שלי ממאה שערים, חכם יעקב הלל, שנטוס יחד חזרה לארה"ב. הנהג שלו היה צריך לבוא לאסוף אותי, אבל היתה לי הרגשה לא טובה.

"לפני שיצאנו מהבית צלצל הטלפון. הייתי בטוח שזה הנהג של הרב. אבל זה היה מארה"ב. מנהל החנויות שלי היה על הקו, 'מאיר, איפה אתה?', הוא שאל. אמרתי לו 'בבית'. הוא אמר לי 'שב'. 'מה קרה?', שאלתי. הוא אומר לי 'שב, אני רוצה לספר לך משהו'. אמרתי לו 'אני לא רוצה לשבת, מה כבר קרה? נשרפה חנות, שדדו אותנו?'. ואז הוא אומר 'ירו באורן'.

"וזהו, כמו סכין חדה, חתכו אותי. ניתקתי את הטלפון ואז התחילו צעקות בבית. אי אפשר היה להרגיע את יפה. מתוך כאב התחלתי לשבור דברים בבית. עובר בבית ושובר, את כל הבית שברתי. עד כדי כך שאפילו טלפון כדי להזעיק עזרה ליפה, שהיתה במצב רע מאד, לא מצאתי".

אורן פניג'ל נורה לאור היום בשוד מזוין, כשבא למשרד לאסוף את פדיון סוף השבוע. בתקופה שלפני חג המולד מגלגלים בעלי העסקים בארה"ב את המחזורים הכי גדולים שלהם, והרוצח של פניג'ל ידע את זה. אורן לא הספיק לפתוח את המשרדים – ונורה מאחור. תוך יום הגיעה גופתו לארץ והובאה לקבורה בירושלים. הרוצח לא נתפס עד היום.

"בשבעה אמרו לי שחשוב שאהיה חזק, אבל ככל שעובר הזמן זה רק נהיה קשה יותר. ברגע שאתה מאבד את הילד שלך אתה הופך להיות כזה, כמו בן אדם מת הולך ברחוב. בשבילי לאבד את הילד זה לאבד הכל. ילד שאתה מתכונן להעביר לו את הכל, זה כמו להעביר אליו את הכתר.

"הרגשתי שאני אשם במוות שלו, שאולי לא שמרתי עליו. הוא לא היה צריך להיות שם בכלל, אולי לא הייתי צריך להכניס אותו לעסקים, וכך הוא היה נשאר בחיים. אני עובר ליד התמונות שלו בבית ומוריד את הראש, כי אני מתבייש להסתכל עליו. אני מתבייש בזה שאני חי והוא מת".

ניסיתי לחפש אחר הרוצח?

"אחרי שהוא מת כבר לא עניין אותי אם תפסו את הרוצח. המשטרה לא הצליחה לגלות את עקבותיו. שכרתי חוקר פרטי, אבל גיליתי שככל שאני נכנס לזה, זה כמו מערבולת שסוחבת אותי למטה ואני לאט לאט מאבד את השפיות. כשראיתי שאני משתגע מזה, הפסקתי. מה זה נותן לי? כלום. לא מצאו, מה לעשות, אנחנו חיים עם זה.

"אני לא יודע אם במקרה שהייתי פוגש את הרוצח, הייתי מחפש נקמה ורוצה להרוג אותו או רק לוודא שהוא ישלם. דבר אחד אני יודע, הייתי משתגע. הרי הוא רצח את אורן ואחר כך הלך לאכול ארוחת צהרים כאילו כלום. עד היום אני לא מבין למה הוא הרג אותו, הרי אורן היה נותן לו את כל הכסף. היו לנו חוקים בחברה שלנו: לא להתווכח – לתת את הכסף. בא שודד, עם מקל אפילו, אל תריב, תן הכל וזהו".

"אחרי שהוא נרצח, אני זוכר שטיילתי במנהטן ושאלתי את עצמי 'מה עשית? בשביל מה באת לפה?', חיינו בבית קטן, יפה ונחמד. אולי טעיתי כשחשבתי תמיד שאנחנו רק עושים כסף וחוזרים לארץ. מי יודע, אולי אם היינו נשארים בארץ, הכל היה אחרת, כי מאז שאורן נרצח אני איבדתי בכלל את החשק לחיות. אנשים יכולים להגיד שזה גורל, אני עדיין לוקח על עצמי חלק מהאחריות. כי אני חי והוא לא, ואני הבאתי את זה על עצמי. אני מתפלל כל בוקר ואני שם לב להרבה דברים שכתובים – יש למשל פסוק 'ונשמרתם לנפשותיכם מאד-מאד', ואולי לא עשיתי את זה, אולי לא שמרתי עליו מספיק".

אבל הוא היה ילד גדול.

"כן, ילד גדול – רק בן 25".

"רק בארץ נכנסים לך לחיים"

מהרגע שפניגל החל לעשות את הכסף הגדול, הוא דאג לתרום מעשר מרווחיו. בעוד חברו ושותפו בבית"ר, מאיר לוי, העדיף לתרום לאנשי הכיפות הסרוגות, בחר פניג'ל, שאינו מקפיד על קלה כחמורה, לתרום מהונו דווקא לציבור החרדי. כך, למשל, היה לו קשר מיוחד עם הרב שך, והוא היה בין היחידים שביקרו בביתו בשנותיו האחרונות.

"כמובן שגרתי בבית יפה מאד, בין היפים במנהטן, אבל האמנתי שקודם כל הרגליים צריכות להיות כל הזמן על הקרקע, ואני חייב להמשך ולתת צדקה. היתה עבודה קשה מאד, אבל היו גם הנאה וסיפוק שיכולתי לעזור למי שרציתי. הקהילה הסורית בניו יורק, שהייתי מחובר אליה, ובעיקר אהרון לניאדו וג'ו נקש, מהם למדתי לתת את הכל ולעזור".

מה זה לתת את הכל? לקבצן ברחוב, לישיבות?

"הרב שלי במאה שערים, הרב חכם יעקב הלל, הוא מספר אחת בקהילה הסורית בניו יורק, ומגייס שם כספים עבור ישיבות ובתי ספר לבנות בירושלים. מאיר לוי ואני הולכים איתו כבר 18 שנה ותורמים למי שרק אפשר. הייתי תורם משכורת קבועה לעשרות אברכים, ותרמתי סכומים יפים לפתיחת בית ספר לבנות במאה שערים. בשבילי לתרום זה לא דברים קטנים, יותר מהכל נהניתי לתרום ולשמח את האנשים. אני לא מרגיש שאני עושה טובה, להפך, אני מרגיש שהם עושים לי טובה שהם לוקחים את הכסף".

למה דווקא למגזר החרדי?

"כי אני אוהב את זה. אני חושב שמדינת ישראל בלי דת לא שווה שום דבר. והרב שלי יודע שאני לא דתי גדול, אבל יש יששכר ויש זבולון: אחד עובד ואחד לומד. הם למדו ואני עמדתי, ועשיתי כסף וחשבתי שצריך להתחלק בו איתם. ביום שישי האחרון ראיתי ב'יומן' את המצב הקשה של משפחות בארץ. ואז חשבתי, אם היינו שמים את כל הכסף ששמנו בבית"ר ירושלים במקומות האלה, אז קודם כל אלפים היו נהנים ממנו, אבל מאז שהגעתי לבית"ר קשה לי לתת כסף גדול. בית"ר ירושלים זה עסק רציני. להביא מהבית כל חודש סכומים כאלה, זה קשה. והכי כואב זה שלאנשים כאן יש עוד תלונות"

זה משהו שאתה מרגיש רק בארץ?

"בארה"ב לא נדחפים אחד לחיים של השני. אתה בקושי מכיר את האנשים שגרים איתך בבניין. גרתי באחד הבניינים הגבוהים בניו יורק, היו שם 400 דיירים. הכרתי רק שניים. 'היי, גוד מורנינג', וזהו. לא נדחפים. כאן כולם נדחפים לכיס, לחיים".

"בית"ר היתה סגירת מעגל"

סביר להניח כי לולא מותו של אורן היה פניג'ל חי עד היום בארצות הברית, שקוע בעסקים, בתרומות. בנו החזיר אותו ארצה והביא אותו לקניית הקבוצה. "המשכתי לחיות, המשכתי ללכת לעבודה, אבל לא יכולתי לעבוד, וחלק מההידרדרות של הביזנס שלי היה כתוצאה מזה שהחיים שלי הפכו להיות קהים יותר"

אז למה בעצם נכנסת לבית"ר?

"כשקניתי את בית"ר זו היתה סגירת מעגל. הדבר הראשון שעשיתי היה לקרוא לקבוצת הנוער 'בית"ר אורן ירושלים'. כשהיה קטן לקחתי אותו למשחקים והוא התאהב בקבוצה, אורן היה בית"רי בדם".

השקעת מיליונים בקבוצה. מה בית"ר העניקה לך?

"מצאתי בבית"ר עיסוק רב. זו בעצם הדחקה. מה שאני עושה שם זה בעצם ריפוי בעיסוק. אני מחסל לאט לאט את העסקים בארצות הברית בכוונה למכור, להחזיר חובות ולחזור לארץ. להתרכז בקבוצה. למרות שלפני שקנינו את הקבוצה רובי שפירא ז"ל אמר לי 'אתן לך כמה עצות, אחת מהן היא: אל תיכנס לכדורגל. יש שישה מיליון איש במדינת ישראל, ושישה אנשים משקיעים בכדורגל, אז תגיד לי אתה, מי הנורמלי? אם כבר, תתרום 200-100 אלף דולר בשנה ותהיה כמו מלך. יקבלו אותך ויאהבו אותך, אבל אם תשים שניים-ארבעה מיליון דולר בבית"ר, תקבל קללות'. והוא צדק.

"מה שכן, האוהדים כיפיים. בכל הארץ האוהדים יודעים להעריך ואנחנו ממש מתביישים לשמוע את התודות. ילדים קטנים מודים לנו שהצלנו את בית"ר ירושלים".

"החיים זאת הצגה"

פניג'ל נמצא רוב הזמן כמעט לבדו בארץ. בתו, קרן, מתגוררת בתל אביב ועובדת עם הקבוצה בשיווק, ביחסי ציבור ובנוער. הוא חי בדירת בנו במלחה. "החיים זאת הצגה", הוא אומר. "אחרי המשחק שבו בית"ר נצחה 1:4 את בני יהודה, היו לי אורחים מארה"ב לארוחת ערב, אבל אחרי כל ההמולה חזרתי הביתה, סגרתי את התריסים ורק רציתי להיות לבד. להיות בשקט.

"אז הנה בית"ר מעסיקה אותי 24 שעות, ויחד עם זה אני חוזר הביתה אל המציאות הקשה. אני בנאדם גמור. ביום שבת עמדתי בחלון והסתכלתי על הפארק פה למטה. ראיתי שם יום הולדת לאחד הילדים, והרבה שמחה ושירים. עמדתי בחלון ולא הפסקתי לבכות, כמו ילד. חשבתי רק על דבר אחד: אורן היה צריך לעמוד כאן ולהסתכל על הילדים שלו, ולא אני. וזה הכי קשה. לחשוב על כל הדברים שהוא לא זכה להם".