"טרוריסט אני בחיים לא אשחק"

בפיסת האדמה שמכילה ישראלים ופלסטינים, נדמה שהמציאות והדמיון מתערבלים זה בזו עד שלעתים קשה להפריד ביניהם. אגדה עממית, שפשטה בכפרים הערביים בימי התורכים, מספרת על אדם שכינויו "נושא ישבנו בסל", המתגנב לסמטאות הכפר בלילות, לבוש גלימה שחורה, חוטף ילדים ומוכר אותם ליהודים. אגדה זו היא הבסיס לסרטו של הבמאי הגלילי עלי נסאר, שזכה בפרס מיוחד מטעם חבר השופטים בפסטיבל ירושלים האחרון וייצא, החל מהערב (יום ה') להקרנות מסחריות בסינמטקים ברחבי הארץ.
התנהגותו המוזרה של גיבור הסרט, אחמד, אותו מגלם השחקן אשרף ברהום, מעוררת את חשדם של תושבי הכפר והם בטוחים שהוא זה שעומד מאחורי היעלמותו של אחד מילדי הכפר. אחמד מצדו מנסה לכסות על סוד משפחתי שקשור באחיו, ח'ליל (ג'וליאנו מר), שגורש ללבנון לאחר שרצח סוחר קרקעות יהודי והסתנן בחזרה על-מנת לראות את אשתו ומשפחתו מהם הורחק. ברקע מלחמת המפרץ הראשונה, הפגנות הזדהות עם העם העיראקי ונגד הכיבוש, ונוכחות מסיבית של כוחות הביטחון בכפרים הערביים.

"המלט ערבי לא יהיה בתיאטרון הבימה, זה ברור"

"לא חשוב על מה נדבר, זה תמיד שם", אומר אשרף ברהום ומתכוון לפוליטיקה שצצה מכל משפט בראיון הראשון שלו לקראת הסרט. תפקיד ראשי ראשון בקולנוע לצד שחקנים מוכרים ומוערכים, ביניהם ג'וליאנו מר, סלווה נקארה, נסרין פאעור וראידה אדון, הוא בהחלט סיבה לדבר על אמנות המשחק ועל כשרונו הרב של ברהום, שבא לידי ביטוי עד כה בתיאטרון ובלט בין היתר בהצגה "אויב בחדר", שהועלתה לאחרונה במסגרת פסטיבל תיאטרון קצר ב"צוותא". בהצגה הוא גילם את דמותו של סטודנט ערבי לפסיכולוגיה שמנהל קרב מוחות מול המטפל הישראלי-יהודי שלו, אותו גילם אלכס אנסקי.
"אנחנו יכולים לחיות ביחד, לשתות קפה ביחד, לעשות תיאטרון ביחד, אבל כשנבוא לדבר על פוליטיקה, צדק ואמת לא נתפייס. יש את השטח ויש את מה שמתחתיו וזה לא שנאה, זה חילוקי דעות", הוא אומר ונשמע כמי שמתעסק לא מעט במחשבות בנושא. לא קל להיות שחקן בישראל של שנת 2003 ושחקן ערבי, קשה עוד יותר להיות. "זה ברור לי שהמלט ערבי לא יהיה בתיאטרון הקאמרי או בהבימה", הוא מתרגם למעשה את המשפט הקודם, "הפחד מוביל את המדינה בכל המישורים והוא אינו הבעיה שלי, אלא של המוסדות. זו מדינה שחיה בפרנויה וזה לא ישתנה אם אני אשתנה ובמקום להיות ערבי אהפוך פתאום ליהודי. צריך לפתור את הפחד, להתמקד בו. זו מדינה שצריכה פסיכולוג". הממסד הישראלי, לדבריו, פועל להנצחת הסכסוך. "תביני, השלום הוא לא יתרון למדינת ישראל, הוא חסרון. ובסרט האגדה מנסה להביא הקבלה למצב שאותו אנחנו חיים - כולנו".
אשרף, 26, נולד וגדל בתרשיחא. בשנים האחרונות הוא חי בחיפה. באוניברסיטה למד תיאטרון, היסטוריה ומזרח תיכון. שחקן יחיד במשפחה. "אמא שלי אוהבת לשחק, היא זו שדחפה ועודדה אותי. הגעתי לזה מתוך היפראקטיביות, עודף אנרגיה ואהבת החיים. אבא שלי העדיף שאלמד משהו שיביא כסף למרות שהיום הוא יותר פשרן".

צורך אישי, לא פוליטי

את המלט הוא עדיין לא שיחק בתיאטרון הלאומי אבל לאחרונה השתתף ב"מעיין הכבשים", הפקה משותפת לתיאטרון חיפה ולקאמרי התל-אביבי, ניסיון אותו הוא מגדיר כחשוב. "נהניתי לעבוד בקאמרי, חשוב היה לי להיות בו כי זה מעורר אותי ומעודד אותי. זה מקום שבו לומדים הרבה מהשחקנים שלצדי וגם מהקהל, שהוא קהל של תיאטרון", הוא אומר. גם העבודה על סרטו של עלי נסאר היתה שלב חשוב בדרך: "זה סרט ראשון שלי וההזדמנות הזו היא תפנית ששינתה את חיי".
קשה שלא לעמוד על הקו החברתי והפוליטי המשותף לכל הפרויקטים האחרונים בהם השתתף ברהום - "אויב בחדר", "מעיין הכבשים" ו"בחודש התשיעי". המסרים בהם נוקבים ונדמה שאין מדובר ביד המקרה. "הלכתי ללמוד משחק לא בגלל מה שיש לי לומר מבחינה פוליטית, אלא מתוך צורך אישי. זה לא אומר שאין לי דעות פוליטיות", הוא אומר ומוסיף כי את התפקיד בסרט שיעלה הערב למסכים הוא בחר בגלל ההזדמנות הטובה מבחינת הקריירה למרות שהוא מאמין בהחלט ברעיונות הפוליטיים שהוא מביא. "אני לא אעשה דברים שלא ישקפו את האמת הפנימית, הרגשית והמחשבתית שלי. דברים שאני לא מאמין בהם כאדם לא אשחק. טרוריסט, למשל, אני בחיים לא אשחק מכיוון שבמילון המושגים שלי המילה הזו לא קיימת".

"לגעת בשני צדדיו של הטירוף"

"בחודש התשיעי" משתמש במיתולוגיה על מנת לפרק את הצופה מדעותיו הקדומות ולהראות עד כמה עלילות שמקורן באגדות עלולות להיות מסוכנות. בעיני ברהום שואל הסרט מה מקום המיתולוגיה במציאות העכשווית. "אנחנו עבדים של מצב קשה ששולט בנו ומוליך אותנו שולל", הוא אומר, "הסרט מבקר את המצב שבו אנחנו חיים, מדבר על קורבנות כמו הדמות שלי שהיא בעצם קורבן של אגדה דמיונית, על חברה כפרית מסורתית שעדיין קיימת בה תלות בהיסטוריה, תלות שתשפיע גם על הילדים והדורות החדשים. זה סרט על אדמה, על להיות כאן ולא רק להיות, אלא לחיות כאן בכבוד. האגדה היא סיפור מסגרת, מטפורה".
בסרט, כמו בחיים, הוא מאמין שהילדים הם התקווה והאופציה היחידה והאחרונה לשינוי. "נראה שכעמים לא נצליח לפתור כלום. אז או שנלמד את ילדינו לשנוא, או שנעודד אותם ונזרע בהם אופציה לשיפור המצב", הוא אומר, והאופציה המועדפת עליו מקופלת באמירה. לצד הפנטזיה מציג הסרט מציאות קשה ובה פליטים, מגורשים, כפרים תחת עוצר של כוחות הביטחון ומסוקים שהם חלק מהנוף.
היהודי היחיד בסרט הוא נצלן חמדן, שבתמורה להנפקת אישור כניסה לישראל, מבקש מהדמות אותה מגלם ברהום להבריח בשבילו סמים ונשק. "זו האמת, גם אם זה לא נעים לשמוע. האופציה שלי כערבי פלסטיני לחיות בישראל באופן מכובד היא אחת – להיות יהודי. אין אופציה אחרת. אבל גם אם ארצה, אני לא יכול להיות יהודי. מה שלא אעשה, אשאר ערבי סוג ב' שחי במדינה יהודית ציונית. זה אפילו לא עניין של להיות יהודי… בשביל להיות סוג א' בישראל צריך להיות יהודי ממוצא אשכנזי, כי גם הספרדים פה מקופחים. זו מדינה שנשלטת על-ידי האשכנזים. זה צבא שיש לו מדינה".
הפתרון של ברהום מתערבל בזה שמציע עלי נסאר בסרטו: בשני המקרים מדובר בבריחה לאזור האפור שבין מציאות לדמיון. "ערבוב בין פנטזיה למציאות מציגה את הבלבול, את החיים באמצע כשהרגליים על האדמה והראש בשמיים. אדם שחי בסיטואציה בלתי אפשרית כמו זו שאנחנו חיים כאן ורוצה להצליח חייב לגעת בבלבול הזה, בשני צדדיו של הטירוף. זה אומר להיות מפוצל לשניים, להתעמת עם עצמי ועם העולם. זה לחיות מצב מסוכן, מאכזב ומפחיד. הדיאלוג בין מציאות לדמיון נותן אפשרות להבין את עצמנו עד כמה שניתן. מציאות ודמיון הם שני הצדדים של המציאות שלנו".