שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    זו לא שכונת פאר

    שוש גבאי על "כיכר החלומות" של בני תורתי, שמכונן תרבות מזרחית בלי מאמץ גדול

    בסצינה הראשונה ב"כיכר החלומות" מתניע ישראל ההודי (יוסף שילוח) את תלת האופנוע שלו, מדליק את הטייפ ומעיר את השכונה בבוקר לצלילי מוזיקה הודית. או אז ניתקת השכונה מן היבשת הישראלית והופכת למין מובלעת הנעה בחלל, מוגנת מפני הזמן והמרחב. "כיכר החלומות" מגולל את סיפור אהבתם של שני אחים לאישה אחת, הנפרש בפנינו שעה שילדיו של אחד האחים מחפש אחר הקלטת האבודה של הסרט ההודי "סנגם", כדי להקרינה בבית הקולנוע שאביו סגר לפני 25 שנה. מעל כל אלה מרחף סיפור אהבתו העזה של בני תורתי הבמאי לקולנוע, למוזיקה ולשכונתו, שכונת התקווה. על סרטו זה זכה בני תורתי בפרס האקדמיה הישראלית לבמאי הטוב של השנה.

    בשכונה של בני

    השכונה של תורתי מתוארת לא בהקשר המטריד של העוני, ביקורי הפוליטיקאים והצפות המים, אלא כגן עדן של אנשי שוליים הוזים הנעים בעיר סרטים נצחית, עיר שבה כולם חיים את הקולנוע של שנות השישים, מצטטים מערבונים, הרקולסים, טרזנים וסרטים הודים, ומקשיבים באדיקות למוזיקה יוונית והודית. הסרט הוא מחווה לאותה פיסת צלולויד צבעונית שנגלתה לעיניהם הנדהמות של ילדי השכונה, שחיו בעולם נטול טלוויזיה, עם ספרים במשורה מהספריה העירונית, שאפילו בהם האיורים החסכניים היו בשחור לבן.
    מעבר לשרטוט מיניאטורי מלא הומור של שרשרת מזון אנושית השכיל תורתי גם לתפוס הוויית חיים מזרחית וחמקמקה, שבני המהגרים מארצות ערב מנסים כיום ללכוד אותה כדי להפוך את ישראל לביתם. הדמויות של תורתי מככבות בדרך כלל כניצבים בסרטים אחרים, וכולן חיות את האמנות, מעין שכפול אינסופי של תורתי עצמו.

    התבגרות מאוחרת

    זהו סרטו הארוך הראשון של תורתי, 44, אשר ביים עד עתה רק שני סרטים קצרים: "יוננם" שעוסק בחברות בין טיפוס שוליים לבין ג'וק, ושזכה בפרס הסרט הקצר בפסטיבל ירושלים ב- 88'; ו"גגות ברזנט", סרט דוקומנטרי על חסרי דיור שהשתכנו בגן התקווה ב- 84'. במוחו של תורתי חקוקות סצינות מאלפי סרטים תודות לעבודתו כמדביק כותרות תרגום לסרטים באולפני ג.ג במשך שנים רבות, והוא גם אוהד להוט של מוזיקה אתנית, הרבה לפני שישראל גילתה את מוזיקת העולם.
    תורתי, כמו מזרחים רבים מדור שני, איחר את נשף הצבריות. רוב רובם של המזרחים היו לצרכנים פאסיבים, וניסו להשתלב ולאמץ את התרבות המקומית. תורתי לעומת זאת, לא ויתר על החיפוש והוא מתפקד למעשה כעמוד שדרה תרבותי מזרחי, מישרה לא פשוטה בזמנים שהמאמץ האינטלקטואלי המזרחי מתרכז בפירוק התרבות הישראלית הדומיננטית. לקח זמן לכונן את הראיה האלטרנטיבית הזאת, להבין את התרבות הזרה אליה נולדו מזרחים דור שני, ולהחליט מה הם עושים איתה. בעוד כולם מתקשים, בינתיים, להגדיר מהי תרבות מזרחית בישראל, תורתי בורא ומכונן אותה בלי מאמץ גדול.

    חילוף חומרים מקומי

    אם משווים את תורתי, בנם של הורים עולים מאירן, לבמאים עכשוויים מהקולנוע האירני כמו מחמאלבף ובתו, מגלים שלמרות התמצאותו ברזי הקולנוע האירני והידע העצום שלו במוסיקה הפרסית, אין קשר בין המינימליזם האירני למלודרמטיות של תורתי, שמושפעת יותר מהקולנוע ההודי, מהדמויות של קוראסווה ב"דודס קאדן" ומהצבעוניות של אמיר קוסטוריצה. מדובר ביצירה שנבראה מחילוף חומרים מקומי, ועם זאת שונה מאוד מעולמם של במאים ישראלים אחרים.
    הכרתי את תורתי לפני 11 שנים, בעיתון השכונות "הפטיש". תורתי, כעורך התרבות, האמין שיש לעשות תחקיר מיוחד ובהול על הקולנוע ההודי בשכונות המזרחיות, ולאו דווקא כתבת פרופיל על האחים ברבש, אז כוכבי התרבות והתקשורת הישראלית. הדמויות החולמניות ב"כיכר המיואשים" הן בדיוק היפוכן של דמויות החיילים, הכוכבים הראשיים של הקולנוע הישראלי, ואולי ירככו במשהו את המצ'ואיזם הישראלי.

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: דודו פריד
    בני תורתי
    צילום: דודו פריד
    יוסף שילוח ומוחמד בכרי ב"כיכר החלומות"
    לאתר ההטבות
    מומלצים