תלוי איפה מתים

בכל יום בשנה, כל שלושים שניות, מת אדם ממחלת המלריה. בשנת 2003 ימותו באפריקה בין מיליון למיליון וחצי אנשים מהמחלה. 3,000 ביום. רובם ילדים. בזמן שנדרש לעיתונות המשודרת להכין עוד כתבה על מצבה העכשווי של בהלת הסארס, אפשר שכפר שלם מדרום לסהארה יימחק מעל פני האדמה. ואם הנתונים האלה נראים בעיניכם מבהילים, מופרזים או מופרכים, צאו בבקשה לסיור באתר של ארגון הבריאות העולמי, ותוכלו להתרשם בעצמכם מעוצמתו הקטלנית של היתוש אנופלס גאמבייה, הנושא בקרבו טפיל הקרוי Plasmodium falciparum, שמחולל את המחלה.
זהו אחד מארבעה טפילי מלריה מוכרים, והיחיד שטרם הצליחו להשתלט עליו באופן מניח את הדעת. תרופות זולות וזמינות שהיו יעילות בעבר כבר לא מנצחות את הטפיל. קוקטיילים חדשים, כמו גם כילות ספוגות בתכשירים דוחי-יתושים, יקרים מכפי הישג ידם של רוב החולים, תושבי המדינות העניות בעולם. מערכות הבריאות של המדינות האלה ממילא כבר קרסו, לא מעט בשל ריבוי החולים במלריה.
והעיתונות המערבית מדווחת בתחושת בהלה גוברת והולכת על כל מקרה חדש של סארס, על כל חשד להידבקות, על כל תנודה זעירה בבורסות של דרום-מזרח אסיה, על אופנת המסכות החדשה בבייג'ינג, על הנזק הכלכלי הצפוי לטורונטו בשל הגבלות הנסיעה של ארגון הבריאות העולמי.
על מה לא מדווחים? על יום המלריה הבינלאומי שחל בשבוע שעבר. על מה שאינו נוגע למערב השבע, שנתקף בפאניקה. שכן מחלת הסארס, כמו בהלות אופנתיות אחרות, אינה מתפרשת רק כתעלומה גדולה וחדשה, אלא כמופע ביולוגי שמקעקע את עצם האמונה המערבית ביכולתו של המדע לפתור כל בעיה ומייד, אם רק יושקעו בכך כמה מאות מיליוני דולרים. אם נגרד מעט את פני השטח של האמונה הזאת, נמצא עוד אחת: כבני המערב, כולנו חשים שיש לנו זכות מולדת לבריאות טובה ואריכות ימים מופלגת, וכי ממשלותינו צריכות לעשות הכל כדי לממש את זכותנו זו, ואכן – כך יש לקוות – הן עושות זאת ברגע זה ממש. אבל הזכות הזו אינה נראית בעינינו כזכות אנוש בסיסית, משותפת לכל מי שחי על פני האדמה הזאת.
כך, בעוד שמחלה מסתורית אחת מתפרשת כמתקפה אימתנית על חירות התנועה של האדם המערבי, מחלה אחרת – פחות מסתורית, קטלנית בהרבה - מתפרשת כאסון טבע שאין מה לעשות נגדו, ובכלל, לא צריך להיזכר בו כפי שאיננו נזכרים בהרי געש אלא אם הם מתפרצים, במפולות בוץ אלא אם הן קוברות בני אדם תחתיהן, במונסונים אלא אם התמותה שהם ממיטים מבהילה קצת את צופי הטלוויזיה.
אבל המלריה אינה אסון טבע, ולעשירי המערב אין כל אינטרס למגר אותה. יתושי האנופלס, ככל שידוע לנו, אינם מצטיינים בכושר תנועה דומה לזה של נגיף הסארס. הם לא יתעופפו מבייג'ינג לטורונטו, הם לא יפילו את הבורסה של הונג-קונג, הם לא יפגעו בנו – והם, ביחד עם בהלת הסארס החדשה, מהווים דוגמה מצוינת לעצימת-העיניים של המערב כלפי כל מה שלא מתרחש לפתח דלתו ממש.
לו ידעו יתושי האנופלס לצחוק, הם היו מלעיגים על צביעותו חסרת הגבולות של המערב כל הדרך עד לקורבן הבא.