שתף קטע נבחר

משי זהב: "הפעולות שלי היום - כפרה על המרד בעבר"

יהודה משי זהב, בן לקהילת נטורי קרתא, שנהג לצום כאות לאבל ביום העצמאות, עבר בשנים האחרונות מהפך והקים את ארגון זק"א, המסייע לכוחות ההצלה בפינוי גופות בפיגועים ובהצלת הפצועים. בשבוע הבא, בטקס המרכזי לרגל יום העצמאות ה-55 של המדינה, הוא ידליק משואה, לתפארת עם ישראל. "היום אני משקיע את הכוחות במקום ובזמן הנכונים", הוא אומר ל-ynet. ראיון

יהודה משי זהב היה במשך שנים מחוץ לקונצנזוס הישראלי. הוא ראה בציונות אויב וגם נלחם נגדה. יום העצמאות היה עבורו בעבר יום צום, אבל ודגלים שחורים. הוא תיפקד כקמב"ץ העדה החרדית בימים של ההפגנות הגדולות בירושלים. אבל בשנים האחרונות עבר משי זהב מהפך והיום הוא עומד בראש ארגון זק"א (זיהוי קורבנות אסון). בשבוע הבא הוא יהיה בין 12 מדליקי המשואות בטקס המרכזי לרגל יום העצמאות. וכן, הוא מתכוון להגיד "לתפארת מדינת ישראל". ראיון.

מתי נודע לך שאתה עומד להדליק משואה בטקס?

"בשבוע שעבר, למחרת חג הפסח, קיבלתי את ההודעה של הוועדה בפקס".

מה היתה התגובה הראשונה שלך?

"זה תלוי באיזה כובע מסתכלים על זה".

קודם כל כאדם, כאזרח, שאומרים לו שהוא מדליק משואה ביום העצמאות.

"כאדם, בוודאי שיש את ההלם. אני, יהודה משי זהב, שבא מבית של אלו שניהלו את המאבק נגד הציונות, וכילד, הייתי משתתף בכל ההפגנות. בשבילי יום העצמאות היה יום שצמים בו, יום תענית, מניפים דגל שחור ויושבים על הרצפה. פתאום אתה צריך להיות בקונצנזוס, להזדהות עם כל מה שקשור לזה. בכובע השני, של זק"א, אני רואה בזה הכרה והוקרה של כל העם, כי אנחנו משתדלים לא להיקרא ארגון חרדי, אלא ארגון הומני וולנטרי, אנחנו מטפלים בכולם".

מי האדם הראשון שסיפרת לו על זה?

"קודם כל במשרד, כי זה הגיע למשרד. אחר כך כמובן בבית, ובעיקר פחדתי מסבא שלי, יוסף שיינברגר, שמשמש כמזכיר העדה החרדית. בסוף באמת נפגשתי איתו, דיברנו והתווכחנו. הוא לא היה צריך להגיד לי שאני לא צריך להדליק את המשואה. אני בא מבית ומסביבה כזאת שזה היה ברור מאליו שיום העצמאות הוא לא חג שלנו. ופתאום אתה בקצה השני. הוא אמר לי 'זה יהיה חילול השם'. אני אמרתי שזה יהיה קידוש השם. ואז נכנסנו לוויכוח של מיהו המודד מה זה חילול השם ומה זה קידוש השם. אמרתי לו 'האם חילול השם זה ה-200 חרדים במאה שערים או חמישה מיליון היהודים שלא עוסקים ביהדות? ברור לי שזה קידוש השם. היה ברור לשנינו שאנחנו לא הולכים להסכמה. הוא לא נתן לי ברכה. אני גם לא מצפה שייתן לי ברכה. אם אתה הולך עם האמת, זה לא משנה מה אומרים".

איך הגיבה אשתך?

"היא לא התנגדה".

יש לך שבעה ילדים. איך הילדים הגדולים קיבלו את זה?

"הילדים מכירים את תהליך המהפך שעברתי. הם מבינים שהמטרה קדושה. יש שינוי כיוון. מה שאני מנסה להעביר להם, הוא שהגיע הזמן לחיות אחד עם השני ולא אחד ליד השני. האויבים שלנו לא מבחינים בין חרדים לחילונים, בין ימנים לשמאלנים וזק"א נחשבת לגשר, והיא גם ראשי תיבות של 'זה קירוב אחים'. הילדים שלי מתכוונים להגיע לטקס".

לפני 10-15 שנה נקשרת לאירועים אלימים מאוד בירושלים, ביניהם ההפגנות נגד החפירות הארכיאולוגיות בשטח G, קרבות על האצטדיון טדי, על כבישי מריבה, שריפת תחנות אוטובוסים, המאבק נגד הקרנות סרטים בלילות שבת וההפגנות בכביש בר אילן.

"חלק מהפעולות שאני מרבה לפעול היום, הן כפרה על השעות, המרד והכוחות שהיום נראים טפלים. יכול להיות שאז בלטה האמונה של המקום ממנו באתי, אז האמנתי שזה הכל ואין בלתו. אבל כשאתה מתפכח ומסתכל, אתה רואה את הדברים אחרת. כשאני נולדתי, כמו שכל ההורים מנסים לחנך את הילדים שלהם מה טוב ומה רע, תמיד היו אומרים לנו שציונות זה הדבר הרע. אף פעם לא ידענו מה זה הציונות - השורש הרע עלי אדמות. מתי היינו נתקלים בציונות? רק בהפגנות. השוטר, מבחינתנו, היה האיש שמייצג את כל הרוע, את הציונות, כי ככה חינכו אותנו. הוא ייצג את השנאה התהומית, ואת אותה שנאה תהומית היינו מוציאים על השוטרים.
"אבל אחר כך, כשגדלתי, ראיתי שהשוטרים הם בני אדם כמונו, שבסך הכל רוצים לחזור הביתה בשלום, והתחלנו לפתח מערכת יחסים של חברות. אחרי הפגנות סוערות מאוד היינו נפגשים על כוס תה ומעבירים חוויות. התחלנו לבקר אחד בשמחות של השני.
"השיא היה כשישבנו עם המפכ"ל דאז, רב-ניצב רפי פלד, והגענו איתו לסיכום שגם כשלא נסכים, ונצטרך להפגין, שגם זה יהיה בהסכמה. ראינו שאפשר גם לדבר ולפתור בעיות על השולחן, ומאז התחילו הניצנים הראשונים של שיתוף הפעולה. כמובן שאז חשבתי שאם אתה הולך עם שק ואפר על הראש ביום העצמאות ברחובות מאה שערים, ומכריז על אי הכרתך במדינת ישראל, זה קידוש השם. היום זה הפוך".

מה הביא אותך למעבר הזה, ממשפחה של נטורי קרתא, ללב הקונצנזוס הישראלי?

"זה תהליך, כשאתה בא ממקום סגור ונפתח יותר ויותר ורואה את הדברים אחרת ממה שהגישו לך כתורה של משה מסיני. המהפך ממש הגיע בפיגוע בקו 405 בשנת 89', שבו נרצחו 14 ישראלים. ראינו את המחזות הנוראיים, את החללים ואת צעקות השבר של הפצועים ואז אתה מתחיל לחשוב על הכל אחרת, במה אנחנו מתעסקים.
"אני זוכר שבאתי הביתה וחשבתי על ההורים השכולים שאיבדו את הילדים, ילדים שאיבדו את הוריהם, ואמרתי: כל הוויכוחים שלנו זה פאסה, לעומת אב שכול ומשפחה שאיבדה את יקיריה. אין לוויכוחים האלו שום משמעות ואין הבדל בין אדם שנהרג בפיגוע לבין חייל בצבא. אני זוכר שלמחרת ראיתי את תמונות ההרוגים ואז התחיל השינוי.
"בתהליך שעברתי היו עלי איומים ונתלו פשקווילים נגדי, אבל אני בן אדם חזק. ידעתי שאעבור את זה. לקחנו דבר שאף אחד לא יכול להגיד לו לא. מדובר בהצלת חיים. לאט לאט אנשים התחילו להכיר בזה. נכון שזה היה כרוך בשיתוף פעולה ובפתיחות עם המשטרה והשלטון. אני זוכר שהקמתי יחידת חילוץ אזרחית מתנדבת, יחד עם פיקוד העורף, היה לנו קורס בבה"ד 16. מי בכלל היה חושב על זה בעבר? כל הזמן היו הטרדות, איומים ופשקווילים. עד עכשיו זה נמשך. אבל אני יודע שאני עושה את הדבר הנכון. כל פעולה שלנו היא בהתייעצות עם רבנים. אתה יודע שאתה מתעסק עם הדבר האמיתי, עם הדבר החיובי".

בעבר אמרת: "ברור שמדינה ציונית היא לא הגאולה". האם אתה חושב כך גם היום?

"אנחנו בתהליך של גאולה. אבל ברור לי היום, שהגאולה לא תבוא רק מאנשים חרדים או חילונים, אלא רק מאנשים טובים שעושים מעשים טובים. לא כמה האדם מדקדק במצווה אלא כמה אדם נותן מעצמו לזולת".

מתי הוקם ארגון זק"א?

"זק"א החל לפעול בשנת 95', אחרי רצף הפיגועים באוטובוסים, אבל צברנו תאוצה כמה חודשים אחרי כן, בפיגוע בקו 26, ליד בית הספר "רנה קאסן" בירושלים. היום יש מעל 800 מתנדבים שעושים עבודת קודש והכל בהתנדבות, ואני אדליק את המשואה בשם אותם מתנדבים, שמגיעות להם ההכרה וההוקרה".

האם אתה מכיר כיום במדינת ישראל?

"בוודאי שכן. אני לא רוצה לתאר לעצמי מה היה קורה אילולא היתה מדינת ישראל. המדינה היא מקום המפלט היחידי שיש היום - מדינת ישראל, בארץ ישראל. מאז חורבן בית שני לא היתה כל כך הרבה תורה בארץ ישראל כמו היום, וכל אחד צריך לתרום מעצמו למדינה".

האם אתה מתכוון להגיד בהדלקת המשואה "לתפארת מדינת ישראל"?

"בוודאי שכן. זה באמת כך".

בעקבות פרסום העובדה שתדליק את המשואה ביום העצמאות, נשמעת ביקורת נגדך.

"החשיבות של זק"א לא נמדדת בהדלקת משואה אלא בעבודת הקודש שעושים המתנדבים. הוועדה החליטה על כך וזה מבטא מה שחושבים בקרב הציבור".

האם הדלקת המשואה מהווה שיא בחיים שלך?

"כן. השיא בא לידי ביטוי גם במעברים הקיצוניים בחיים שלי, בקונפליקטים הפנימיים. אם מסתכלים על זה בכובע של זק"א, זו תעודת הוקרה לארגון שמגיע לו על העבודה הקשה בשנים האחרונות. אם אני מסתכל על עצמי בתור בן אדם, אני יודע שאני בדרך הנכונה ואני משקיע את הכוחות במקום הנכון ובזמן הנכון".

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: ארכיון ידיעות אחרונות
זה קידוש השם. יהודה משי זהב
צילום: ארכיון ידיעות אחרונות
צילום: איי פי
אנשי זק"א בפעולה (צילום ארכיון)
צילום: איי פי
מומלצים