שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    מתיחת-פנים לשואה

    טקס יום הזכרון האלטרנטיבי לשואה ולגבורה שהתקיים אמש בתיאטרון תמונע בתל-אביב היה ניסיון לבעוט בלי לבעוט, להתריס בלי שורה תחתונה. אבל היו גם כמה הברקות. מרב יודילוביץ' מדווחת

    כמה אלטרנטיבי הוא טקס יום הזיכרון האלטרנטיבי לשואה ולגבורה? מסתבר שלא מאוד. למרות כוונותיהם הטובות של יזמי הטקס שהתקיים אמש זו השנה החמישית בתיאטרון תמונע בתל-אביב, לא סיפק הערב אופוזיציה אמיתית. משמעותה האמיתית של האלטרנטיבה – לשמש תחליף למסכת הזיכרון המוכרת והידועה ולגעת במקומות בהם הטקסים הקונבנציונליים חדלו לגעת מפאת שחיקה והסתגלות – לא התגלמה באירוע שהפך ניסיון נואש לבעוט בלי לבעוט, להתריס בלי שורה תחתונה, לפיספוס רגשי ואינטלקטואלי.

    כמו בייגלע ריק מתוכן

    "זו היתה שנה טובה לשואה", פתחה חוקרת תרבות השואה שהרה בלאו, והזכירה את שערוריות סראמגו ויפה ירקוני, את סרטו זוכה האוסקר של רומן פולנסקי "הפסנתרן" ואת מסעו לחלל של האסטרונאוט הישראלי המנוח, אילן רמון, שלקח איתו ספר תנ"ך של ניצול מברגן-בלזן. "התודעה הישראלית מקבלת את מנות המודעות שהיא זקוקה להן", הוסיפה, ובנתה ציפייה לתכנים שיעוררו מודעות מסוג שונה. אחריה עלה לבמה זוהר רביב, שהשתתף שבע פעמים במצעד החיים ומגדיר את עצמו כיהודי שעוסק בחינוך. "יצרנו דור צעיר שהוא כמו בייגלע ריק מתוכן", אמר רביב, "קליפה פריכה של שנאת האחר עליה הוא מבסס את יהדותו. כמחנך אני שואל: איפה היהדות הערכית? אני לא רוצה שואה כדמות מעצבת. אני לא יהודי בגלל השואה, אני יהודי למרות השואה".
    בין דובר לדובר כבה האור, ובמתחם הבר המלא עד אפס מקום של תמונע נשמע קול שקשוק קרונות ממהרים על פסים. אחר כך עלה לבמה העיתונאי החרדי קובי אריאלי, שצייר סיטואציה המערבבת בין עבר להווה ובין הפיגועים שהיו מנת חלקנו בשנים האחרונות לבין האקציות בתקופת השואה. "פיגוע זה לא אקציה", נשמעה מחאה מהקהל, ואריאלי המשיך: "למה שואלים איפה היה אלוהים בשואה ולא שואלים איפה הוא היה בפיגוע? אני, שלא הייתי באושוויץ, נולדתי בלב הלבנט, לא הנחילו לי את מורשת השואה ומעולם לא רדפו אותי על יהדותי, אינני מצליח להתחבר לשואה, אז תתחילו לדאוג". אריאלי רצה אולי לומר שהגיע הזמן לחפש מפתחות שיאפשרו את כניסתם של אנשים כמותו וכמו רבים מהנוכחים בערב, אבל כמו קודמיו, לא הביא הצעה מעשית של ממש.

    מסיבת יום הולדת

    אחד אחרי השני הם עלו לבמה, משתדלים להביא זווית צעירה, תוססת ושונה אך בפועל מציגים הגיגים אישיים, מפוזרים ובלתי מהוקצעים. יוצאי דופן היו ערן סבאג, דוקטורנט לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת ת"א ואיש תקשורת, וינון צפריר שחקן, במאי וממקימי קבוצת אורתו-דה ("מטרבין"). סבאג סיפר על הפילוסוף היהודי-צרפתי פייר גולדמן, דמות מוכרת בצרפת ועלומה בישראל, שלמרות ששמו נאמר בנשימה אחת עם פילוסופים כמו סארטר ופוקו, כתביו מעולם לא תורגמו לעברית. "הוא נולד מן הצל וחי את מותו. מי שנולד בסופה של מלחמת העולם השנייה, חש שנמנע ממנו מותו כמתקומם נגד הנאצים ובשל כך פיתח אובססיה למוות", סיפר סבאג. לדבריו, העובדה שגולדמן לא הספיק לחוות את המלחמה הפכה אותו, בעיני עצמו ליהודי פאסיבי ובכך לסמלו של הדור האבוד, הוא הדור השני. גולדמן, שדמותו נותרה שנויה במחלוקת בשל אורח חייו הקיצוני, דעותיו ומעורבותו במעשי רצח בלתי פתורים עליהם ריצה תקופת מאסר, זכה באופן נדיר לבמה.
    צפריר שיתף את הקהל בסיפור לידת בתו בת השנתיים, טוהר, שנולדה ביום השואה. "ביום הכי מכוער בעולם היא נולדה ואני חשבתי שאסור שאראה מאושר מדי", סיפר. לכאורה בנאלי, אבל כשטוהר עלתה לבמה בזרועות אמה לחגיגת יום הולדתה והקהל שר לה "יום הולדת שמח", העביר האקט הפשוט הזה, באופן מאוד לא מקובל, אמירה חדה וברורה – הניצחון הוא בהמשכיות הקיום.
    לאורך הערב הוקרן על מסך צדי סרטו של פריץ לאנג "מטרופוליס" (1927). בכרזה שליוותה את הסרט במקור נכתב: "לא יכולה לשרור הבנה בין הידיים לבין המוח מבלי שהלב ימלא את תפקיד המתווך". הפרשנות האסוציאטיבית עליכם.

    יד ושם כדינוזאור

    האמנות הפלסטית הצליחה יותר במקום בו כשלו הדיבורים. תחת הכותרת "זכרון חי ובועט" הציג המעצב שי ברנשטיין תכנים מעוררי מחשבה ואלטרנטיביים לאלה הקיימים במוזיאון "יד ושם" בירושלים. באמצעות כרזות, הצעות למפעלי הנצחה ושינוי אופיה של הוצאת הספרים של המוזיאון, הניח ברנשטיין רעיונות שיכולים להגדיל משמעותית את מספר המבקרים השנתי בחללי התצוגה שבירושלים. "בשנות החמישים היה נכון להתמקד בהנצחה ההיסטורית, היום זה משעמם. אני רוצה להפוך את יד ושם לאטרקטיבי ולתת לשואה פנים חדשות. זו הדרך היחידה לשמר את ההנצחה", הוא אומר, ומדגיש שאין לו כל עניין בפרובוקציות. כל-כך הרבה מעוף בחלל כה קטן ובהחלט לא אידיאלי הפך את הביקור בערב למעורר השראה. "אנשים מגיעים ליד ושם כחלק מסיור בית-ספר ולא חוזרים. אני מציע לחבר בין אמנות ושואה גם באופן אסוציאטיבי עקיף כמו למשל בקיום תערוכה של הצלם ספנסר טוניק, שאסף אנשים עירומים וצילם אותם בהמוניהם. כל ישראלי שרואה את התמונות מקשר אותן לשואה. הוא טוען שזו לא היתה כוונתו ובכל זאת, תערוכה שלו ביד ושם תעורר הד ציבורי רחב ובכך תנציח את השואה".
    פרויקט נוסף שהוא מציע נקרא "אבני זיכרון" ומיועד לבני נוער המבקרים במחנות הריכוז בפולין. הפרויקט שם דגש על השונות של קורבנות השואה כשכל מבקר בוחר אבן בצבע שונה (כל צבע מסמן קבוצת אוכלוסיה שהושמדה, כמו יהודים, צוענים, הומואים וכו') ומניח אותה בשטח המחנה לזכר הקורבנות, תוך יצירת גל-עד דינמי שיגדל עם הזמן. פרויקט אחר הושאל מבי"ס בטנסי ונועד להמחיש לילדים את משמעות המספר 6 מיליון. כל אחד מילדי הכיתה יבקש מאנשים סביבו לתרום לו, כל אחד, מהדק אחד, כשהמטרה להגיע ל-6 מיליון מהדקים. הפרויקט יוצא הדופן מעורר תהודה ומתוך כך מייצר 6 מיליון אנשים שזוכרים. גם בתחום ההוצאה לאור הוא מציע התחדשות ופתיחת דלת לדור השני והשלישי לשואה, ולא רק לעדויות ניצולים. הוצאת אנתולוגיה של בני הדור השני והשלישי, בהם אתגר קרת, אורלי קסטל בלום ודוד גרוסמן, יעשו, לדעתו, את העבודה. על השאלה איך הגיבו ב"יד ושם" ליוזמות שלו הוא עונה: "יד ושם הוא דינוזאור ששקוע בתוך עצמו ולא מרוצה מיתושים קטנים שכמוני".

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: איציק בירן
    בלאו. שנה טובה לשואה
    צילום: איציק בירן
    אריאלי. מחפש מפתחות
    סבאג. פילוסוף נפקד
    מתוך התערוכה. אבני זכרון צבעוניות כגל-עד
    צילום: שי ברנשטיין
    מתוך התערוכה: שימוש אוסציאטיבי באמנות קונספטואלית
    צילום: שי ברנשטיין
    מתוך התערוכה: הוצאת ספרים שעוסקת בשואה מזווית אחרת
    צילום: שי ברנשטין
    מתוך התערוכה: 6 מיליון מהדקים, 6 מיליון זוכרים
    צילום: שי ברנשטיין
    לאתר ההטבות
    מומלצים