שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    60 השנים האלה

    לפני ימים רבים קראתי כתובת ביידיש ובפולנית על מצבת זיכרון בגטו לובלין: "בכל חופן אפר אני מחפש את אחי". החיפוש עדיין נמשך

    ב-28 באוגוסט 1943 כותב המשורר יצחק קצנלסון, ב"פנקס ויטל": "הן זה עם התועבה מזוהם הנפש יאבד ובקרוב, עד אחרון רוצחיו... בשל ישראל שאול תרד, בשל העם אשר הרגת, משום שהיה כה קל להורגו, את כולו... צל טרבלינקי, קבר ההרוג הגדול, קבר עם ישראל כולו – ילווה אותך שאולה. עם אשמדאים ונבזי כל היקום... יד ישראל תהיה בך... רוח בית מדרשה השרוף... רוח הנצחים תהיה בך לכלותך, להכריתך מן החיים, גם זכר לא יהיה לך... עם היטלר!"
    את השורות האלה כותב המקונן הגדול במחנה ויטל שבצרפת, לשם הובא עם צבי, בנו שנותר. אשתו חנה ושני בניהם האחרים, בנימין ובן ציון, הומתו בטרבלינקה. האב והבן אמורים היו להינצל, אך באפריל 1944 הובלו שניהם מויטל לדרנסי ומשם לאושוויץ. שם אבדו אף הם, כשאר בני עמם "באור גרמן רב היקוד".
    בויטל, שבור ורצוץ בגוף ובנפש, כתב קצנלסון לא רק את "פנקס ויטל", אלא גם את הקינה הנוראה מכל, "השיר על העם היהודי שנהרג". אילו נכתבו רק שתי היצירות האלה, המספרות את ייסוריה ואת כליונה של יהדות אירופה, היינו יודעים כמעט הכל על החורבן. בעיניים מצועפות ובגרון חנוק אני שב וקורא את שכתב האיש במגילות האיכה האלה.
    קצנלסון כותב על הנקמה שתבוא על העם הגרמני כולו, בשל "העם אשר הרגת, משום שהיה כה קל להרגו". פעמים רבות קראתי את הקטע הזה במלואו, כדי לתהות על מהות העונש שיבוא על הגרמנים כולם. לא נקם באש ובחרב. הוא מדבר על "יד האידיאה", על "רוח בית המדרש השרוף", על "רוח ישראל האיתנה, רוח הנצחים שתכלה את עם הרוצחים. הוא מתנבא. ש"בקרוב", יתרחש דבר.
    עברו שנים ומשורר בן תערובת יהודי גרמני, וולף בירמן, תרגם לגרמנית את "השיר על העם היהודי שנהרג". הוא היה עובר ברחבי גרמניה וקורא אותו בפני רבים מאוד. בסופו של המסע הגיע בירמן אל הבונדסטאג, ושם, בנוכחות כל חברי הבית והשרים, בחסותו של נשיא גרמניה דאז, פון וייצקר, הקשיבו נציגי העם, שכונה בפי המשורר בדרכו לאושוויץ, "עם היטלר", לשיר המספר על הרג העם היהודי בידי גרמניה. באותו מעמד נכחו שניים מחברי – בני כצנלסון, חבר קיבוץ שפיים, בן אחיו של המשורר, ואשר ("ארתור") בן-נתן, ששימש בעבר גם כשגריר ישראל בגרמניה. שניהם אמרו לי כי זמן רב לאחר תום המילים שררה בחלל האולם הגדול דממה כבדה. שאלתי את בני האם "יצחק קצנלסון היה מסכים למעשה הזה". בני הרהר ארוכות והשיב, "אני חושב שכן". אני אינני יודע. לא נוכל לדרוש אל המתים.
    קשה לדעת אם נתקיימה איכשהו נקמתו של המשורר בגרמניה או עתידה להתקיים. נראה שלא. בינתיים גרמניה עולה כפורחת בלב אירופה המאוחדת, ואילו עם ישראל ממשיך להקיז את דמו במלחמות אין קץ, להיות שנוא ומאוים, לתת את מיטב כספו בברזל.
    וכבר היה הדבר לאופנה, וכל המרבה הרי זה משובח. הישראלים משולים לנאצים וג'נין מזכירה את... אושוויץ. וגם בתוכנו מכריזה אשת לפידות אחת ש"אפשר לבצע רצח-עם גם ללא תאי גזים", וראיה לכך "הטבח בג'נין"! מה שנועד להיות קריאת כיוון לדריכות מוסרית בסכסוך הארסי והממושך בארץ ישראל ובאזור, מסתאב לעוד עלילת דם. לא, איננו צדיקים גמורים. ודאי לא כולנו. לא פעם הלב מתפלץ למראה מעשים של "כוחותינו", המוחקים למרבה הצער והבושה את הקו המבדיל בין קשיחות הכרחית לתועבה לא נסלחת. אך לא הייתי מציב אותנו דווקא בראש "סולם ריכטר" של הנבלה והפשע.
    לפני ימים רבים קראתי כתובת ביידיש ובפולנית על מצבת זיכרון בגטו לובלין: "בכל חופן אפר אני מחפש את אחי". החיפוש עדיין נמשך. שישים שנה חלפו מאז חורבן גטו ורשה במרד הבודד והנואש ביותר שידע האדם. אמי זיכרונה לברכה היתה אומרת: "אנו חיים כל עוד חיים הזוכרים אותנו".

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים