שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    סבל של אנשים אחרים
    "40 הימים של מוסה דאג" שתורגם מחדש לעברית הוא ספר שמי שקורא בו כאדם צעיר ולא מזיל דמעה אחת לפחות, אין לו לב. אריאנה מלמד עושה לכם היכרות

    בשבוע הבא ימלאו שישים שנה להדלקת מדורות הענק של הספרים שבערו בגרמניה הנאצית החל ב-10 במאי 1933. מי לא נשרף שם: היינריך ותומאס מאן, אלפרד דבלין ואריך מאריה רמארק, ברכט וקפקא. אפילו איינשטיין. פתאום, ב-1933, אפילו הפיזיקה המודרנית הפכה להיות אויבת של הרייך השלישי שיש להשמידה, אם במקרה יהודי חתום על עקרונותיה.
    עיבוד ל"נשות טרויה" מאת המשורר, המחזאי והסופר היהודי פרנץ ורפל בער אף הוא. ורפל עצמו ישב באותה עת בווינה, שם עדיין לא בער דבר, וקרא את ההגהות האחרונות של ספרו "ארבעים הימים של מוסה דאג". הוא לא יכול היה להימנע מחרדה לגורל הספר שעמד לראות אור בקיץ. כשהיהודים נדרשו לחתום על הצהרת נאמנות לרייך השלישי ועל התחייבות להימנע מכל ביקורת עליו כדי להישאר חברי האקדמיה לאמנויות ולמדעים, ורפל שיגר מברק מווינה לברלין וביקש טפסים. לא שלחו לו.
    כשייסדו את הקומיסאריאט התרבותי של הרייך, שאמור היה לאגד את היוצרים ברחבי האימפריה הדוברת גרמנית, שלח להם ורפל איגרת בזו הלשון: "אנא רשמו לפניכם שאני אזרח צ'כוסלובקי ותושב וינה. עם זאת אני מבקש להצהיר כי כל ימי התרחקתי מכל ארגון או פעילות פוליטייים. כבן המיעוט הגרמני בצ'כוסלובקיה וכתושב אוסטריה אני כפוף לחוקי המדינות האלה". הסיפור הקטן על אודות השתדלותו של ורפל לשרוד לנוכח האדונים החדשים מובא בספרו של שאול פרידלנדר, "גרמניה הנאצית והיהודים". צריך לומר, שעשרות אלפים נהגו כמו ורפל מתוך תקווה שאפשר יהיה לכופף את הראש עד יעבור זעם.

    אירופה לא תסבול זאת?

    "מוסה דאג" ראה אור ב-1933. כבר ב-1934 הוחרם בגרמניה ונעלם מן המדפים. ורפל היה בן המיעוט היהודי, ומחברו של ספר נפלא על אודות שואת העם הארמני. הספר תורגם לעברית פעמיים, לאחרונה ב-1979 בידי צבי ארד, ונעלם מן המדפים. "עם עובד" הדפיסה בימים אלה מהדורה חדשה, הפעם בכרך אחד.
    פעם, האירוניה הגסה של ההיסטוריה היתה נהירה במיוחד ליהודים, והיא לא נעלמה מעולם מעיניו של האיש הזה, אחרון הסופרים האירופאים ההגונים בעידן שלפני מלחמת העולם. אחרי 1933, הגינות כבר היתה מצרך של מותרות. אחרי המלחמה, כמעט שלא יוותרו עוד סופרים הגונים, הומניסטים וליברלים ושוחרי טוב ובעלי מצפון נקי וזועקי זעקות בשמם של מדוכאים אחרים. אבל "מוסה דאג" נשאר, ומי שקורא בו כאדם צעיר ולא מזיל דמעה אחת לפחות, אין לו לב.
    הזרעים שהנביטו את האפוס נולדו לא הרחק מכאן. בסוף שנות העשרים בילה ורפל במסעות ממושכים באוריינט הקסום, בין היתר בפלשתינה ובסוריה. האגדה מספרת כי מראה פניהם של ילדי פליטים ארמנים, בעוניים ובעליבותם, הוא שדרבן אותו לכתוב. אבל כששבים וקוראים בספר כבוגרים ומתוודעים שוב למגילת חייו של גבריאל בגרדיאן, משכיל אירופי הגון שנקלע למאה גדולה ממידותיו ואיבד כל מה שאדם אחד יכול לאבד, מבינים שרק בן המיעוט היהודי, שהוא מיעוט בקרב הצ'כים, שהם מיעוט בקרב יושבי וינה של שנות השלושים – רק אחד כזה יכול היה לגייס את האמפתיה הראויה לצרות של אחרים, כמו גם את ההתבוננות האירונית, שהיא נשקו של כל פליט כשהזעם הופך למותרות וצריך להרכין את הראש.
    בגרדיאן הוא בנו של הדור האחרון בקרב הארמנים שהיו לו חלומות של התערות בעולם החדש. במלים אחרות, הוא מתבולל. חמוש בתארים אקדמיים לרוב, בעושר המאפשר חיי בטלה נוחים, באשה צרפתיה ובהשקפת עולם הומניסטית-קוסמופוליטית, הוא אומר: "אירופה לא תסבול זאת" כשמגיעות אליו הידיעות על אודות הטרנספורטים הכפויים שתורכים מבצעים בארמנים, וההקורא מנתר מכסאו כאן, ולא בפעם הראשונה – כי הדברים מוכרים כל כך ומזכירים כל כך את עמדתם של יהודי מרכז אירופה, כשעדיין לא ידעו כי אירופה וגם אמריקה יסבלו את הכל ויזדעזעו רק אחר כך, וגם זה במידה מתונה. אלא שוורפל כתב את הדברים לפני שלשואה הארמנית נוצרה מקבילה. לפני.
    בעל כורחו הופך בגרדיאן למנהיג של מרד אחרון, נואש, של שרידי הארמנים שלא נטבחו ומבקשים להגן בגופם על הר משה שלהם, הלא הוא מוסה דאג. לולא היה ורפל סופר כה מוכשר, ארבעים הימים היו הופכים לשרשרת של קרבות-זוועות-תלאות, אבל עד לרגע האחרון בחייו של בגרדיאן, מרכזו של הסיפור אינו אכזריותם של התורכים או אטימות ליבו של העולם, כי אם הטרנספורמציה האכזרית של האדם ההגון ההופך לחיית מלחמה, והנסיון ההירואי-פאתטי של היחיד לסכור את רוחו ואת נפשו מפני אכזריותו שלו, מפני ערלות הלב של חוסר הברירה. מכל גיבורי הנייר של המאה העשרים, אל בגרדיאן אני שבה בהערכה: לדמותו ולאיש שידע לעצב אותו באלפי הגוונים הדקים שמצויים באמתחת של יהודי, יהודי שאלפיים שנות היסטוריה לימדו אותו את הלקח הנכון היחיד.

    מוות מתוך ייאוש גדול

    ורפל נמלט מווינה מעט אחרי האנשלוס. כמו גיבורו, הוא השליך את יהבו על הצרפתים והתיישב בטחנת קמח ישנה בדרום צרפת. כשצרפת נפלה, החליט לברוח לארצות הברית, ובדרך, כך מספרים, מצא נחמה מסוימת בלורד, אתר עליה לרגל שנוצרים מרחבי אירופה פוקדים אותו בחיפוש אחר מזור רוחני ופיזי למצוקותיהם. אומרים שנשבע כי אם ייצא בחיים מן המלחמה יכתוב ספר על אודות ברנדט הקדושה, הפטרונית של האתר. וכך עשה. "שירת ברנדט" (תורגם לעברית) הוא ספר יפהפה ועדות לתבוסתו האישית של ורפל, שלא יכול היה עוד לשוב אל ענייני השעה והזמן כשהזמן הפך מטורף מדי. הוא מת שלושה שבועות אחרי תום מלחמת העולם השניה. לא מוות הירואי. לא מוות מזוויע. סתם מוות, מתוך ייאוש גדול.

    עיקר הקטע מתוך "חלודה ואבק כוכבים – 103 ספרים גדולים במאה העשרים", בהוצאת ידיעות אחרונות

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: עטיפת הספר
    מתוך עטיפת הספר. התבוננות אירונית
    צילום: עטיפת הספר
    7 לילות
    מומלצים