ממש כמו אז. מבט נוסטלגי על טוני קוקוץ'

בשבוע שעבר נפלתי בערוץ ה-NBA על משחק פלייאוף בין ניו ג'רזי למילווקי. לפלייאוף במזרח יש, כידוע, טעם שמזכיר את המשחקים בין גליל לגבעת שמואל: מרתק, מפתיע, שווה כוחות, ולגמרי לא על הדבר האמיתי. אבל בעודי בוהה בג'ייסון קיד וגארי פייטון, הופיע על המסך ידיד ותיק: לא סתם טוני קוקוץ', אלא קוקוץ' של פעם.

כמו הרבה אנשים שנחשפו לקוקוץ' כשהיה בן 20, הוא נשאר בעיני סמל לכל מה שאני אוהב בכדורסל. וכמו לא מעטים אחרים, אולי אפילו קוקוץ' עצמו, קריירת ה-NBA שלו – על שלוש האליפויות וסלי הנצחון ותואר השחקן השישי של העונה – נשארה תמיד חסרה משהו. לא ניכרה בה החדווה הטהורה שהקרין, כשהוביל את ספליט לשלושה תארי אליפות אירופה. היה בו תמיד משהו לא ממוקד, לא שלם, כאילו הגוף שלו שם אבל את הלב השאיר על חוף הים האדריאטי. גם המאמנים שלו, מפיל ג'קסון ועד לארי בראון, יצאו ממנו תמיד קצת מתוסכלים. חלקם אפילו אמרו את זה בקול.

עד למילווקי וג'ורג' קארל, עד לפלייאוף הנוכחי נגד הנטס. במשחק הרביעי קוקוץ' קלע 23 נקודות, כולל ארבע שלשות, והוביל את הבאקס לנצחון ששמר אותם בסידרה. אבל זה היה קוקוץ' של אמריקה, שבשיקגו תופקד בעיקר כקלע – ואכן נתן כמה תצוגות מדהימות, כולל בסידרת הגמר. המשחק שיצא לי לראות, השני בסידרה, היה קוקוץ' של פעם: 11 נקודות, 6 ריבאונדים, 6 אסיסטים ו-6 חטיפות.

זו לא היתה רק השורה הסטטיסטית, אלא מה שקרן ממנו. הוא תופקד בהגנה כשחקן חופשי, מה שאיפשר לו לחטוף ולצאת לדהרה על כל המגרש – ממש כמו אז בספליט. בהתקפה הוא ריכז יותר מאשר קלע, משך גבוהים החוצה וחדר, הוריד אסיסטים של זהב למייקל רד וסם קאסל, ממש כמו אז. הוא נראה לגמרי בשליטה, לגמרי בתוך המשחק.

אולי זה קארל, שאימן פעמיים בריאל מדריד בשנות הזהב של קוקוץ' האירופי, ויודע יותר מכל מאמן אמריקני אחר איזה עונג צרוף הוא יכול להעניק. אולי זו ההכרה המאוחרת של קוקוץ' עצמו, בגיל 34 ואחרי שלוש עונות ללא פלייאוף, בכך שתיכף הקריירה שלו נגמרת והגיע הזמן להפסיק לקטר ולחזור למקורות. אולי זה הסגנון של הבאקס, קבוצה שנשענת על שחקני החוץ שלה ועל משחק כמעט אירופי. אולי זה כל אלה ביחד, וגם זה לא בכל ערב. אבל להבלחה אחת, בשידור חוזר באמצע הלילה, ריצד על המסך השחקן שהכי אהבתי לראות משחק כדורסל. חי בוז'ידאר מאלקוביץ', איזה כיף זה היה.