גברת פלפלת

"אבלסטינה, לא סותמת, זה מה שאני בספניולית, שזה השפה שמדברים בבית של ההורים שלי. כמו שאני חושבת מהר, אני מספיקה להגיד הרבה יותר. אני מאוד פטפטנית. אני מעייפת אנשים עם הדיבור שלי, וגם את עצמי. סדנה של ויפסאנה? זה סיוט בשבילי. לא לדבר שבוע? חצי שעה אני לא יכולה. וכשאסור לי לדבר - הכי בא לי. לא סותמת. אני מתה שיאיר לפיד יעשה לי את השאלון הזה שעשו לשירז טל, כי זה קל, זה תשובה של מילה, משפט. מקום אהוב עלייך... התכונה הכי דומיננטית אצלך...".

מי שלא קרא את הקטע הזה במהירות שיא, החמיץ את עדי אשכנזי בגדול. היא באמת לא סותמת, ויאיר לפיד לא פראייר. מה שהתחיל בפגישה חשאית בבית הקפה האהוב על לפיד ברמת אביב ג' (כשלא, הוא לא צריך סטנדאפיסטית, כי הוא כבר סגור על פינה), הניב את הדיאלוגים השנונים שאשכנזי יורה עליו מדי שבוע. זה כנראה משהו באינטראקציה ביניהם - היא חיית במה, אשה יפה וקוקטית, מצחיקה ברמות, מתנפלת עליו אחרי מילוי המשימה שניתנה לה וחייבת להספיק הכל בשש דקות עד שעולה הרולר, והוא האבא של השרמנטי-אינטלקטואל, מתגלגל מצחוק ולפעמים נתקע עליה במבט משתאה, ספק מתפעל ספק המום. אין ספק, אשכנזי עושה לו את זה.

"הוא קורא לי עדי במלעיל והוא היחיד שקורא לי ככה, אולי בגלל שאני קוראת לו יאיר (גם במלעיל) וכולם קוראים לו יאיר (במלרע). העורכת של התוכנית מקפידה לקרוא לו 'יאיר', ואני חושבת שהיא מדברת אל איזה ילד קטן בן שש. ואיך? הוא סוס... הוא לא שומע את הקטע שלי לפני התוכנית. הוא יודע רק את הנושא, אבל אני יכולה להגיד לו משהו מאחורי הקלעים, כמו למשל: 'כשאני אגיד נפלתי, תגיד: מה, באמת נפלת?' כי זה עוזר להפיל את הפאנץ'. היתה לי בדיחה: 'אתה יודע שגמרתי בית ספר למשחק?', אז הוא היה צריך להגיד: 'באמת גמרת בית ספר למשחק?' ואז אני צריכה לענות, 'לא, יותר נכון הבית ספר גמר אותי'. אבל הוא בחיים לא יזכור. הוא תמיד יגיד דברים לא קשורים. הוא רואה פתאום שאני משתתקת, כי אני מחכה שהוא יגיד את המשפט, ואז הוא אומר משהו סתם, כמו 'את לא צריכה לקחת אוויר כדי לדבר?'. בפינה האחרונה אמרתי לו פעמיים 'טוב, סיימת להגיד את כל השטויות שלך, אפשר להמשיך?'. אני מנסה לוותר על זה, כי הוא פשוט לא זוכר. 'אני לא שחקן', הוא אומר לי כל הזמן".

אני פוגשת את אשכנזי, 28, בדירה שלה ושל בעלה, קובי דורון. האוויר הדחוס של אלנבי המפויח נמהל בריח ים ממערב, והרוח, שחודרת לדירה המעוצבת בהמון פיצ'פקעס, מניפה את הווילונות הדקיקים. פריטים של מיכל נגרין מתערבבים בספרייה העניפה, בריחות טובים של סבונים משינקין, בנרקיסים, בלוע הארי ובפעמוניות סגולות, והכל מהווה תפאורה רומנטית מיוחדת. ונמצאת שם גם הכלבה טוני, על שם טוני סופרנו, שאשכנזי מדבבת כל הזמן. "היא כל כך אנושית ולא יכולה לדבר. אני מדברת בשמה, ושתדעי לך שאני יודעת בדיוק מה היא רוצה להגיד".

כאן היא כותבת את הפינה עם החברים שלה. 30 שעות בשבוע היא עובדת כדי לייצר את שש הדקות הסופיות. "יש לי סוללה של אנשים שאני משמיעה להם את הקטע בטלפון. אמא שלי, ניסים הידיד שלי ומיכל קורן, חברה שלי, הם קבוצת המיקוד הטלפונית שלי. לפי התגובות אני מבינה מה עובד ומה לא. כל הפינות הכי מוצלחות שהיו הן אלה שנוגעות לי באמת וקשורות לחיי. ואני בן אדם שטחי. מדברים אלי דברים מאוד מאוד שטחיים. למשל שהלכתי להתקבל לסוכנות דוגמנות...".

- את יכולה לעשות לי קטע?

"מה זאת אומרת לעשות לך קטע??? בסופשבוע הזה אני נוסעת ל'בוםבמלה' בחוף ניצנים, איזה שלושים אלף איש, שאנטי באנטי, אמבטיות, טיפולים, מקבלים את השבת בלבן. נראה לי הולך להיות מעושן. זה מקום שהכי לא סביר שאני אעשה בו חופש. אני לא בן אדם רוחני ואני אוהבת ניקיון. יערות הכרמל זה יותר הסגנון שלי. בואי נגיד שזה ליוצאי הודו ואני, הודו, הכי הרבה בשבילי זה טנדורי...".

- היו משימות שלא עלו יפה?

"מה שלא עלה יפה זה תחרות כלבים בכפר הס. יש שם פנסיון מדהים של כלבים וחשבתי שזאת תהיה משימה נהדרת. היתה שם באיזו שבת תחרות כלבי שפיץ, שזה כלבים לפריקים, תחרות יופי מאוד מאוד מקצועית והביאו שופט מאיטליה. פגשתי שם טיפוסים מטורפים שמשקיעים המון כסף בכלבים שלהם. ביליתי שם איזה חצי יום בשבת ולמחרת, כשהתחלנו לכתוב, ראינו שזה לא הולך והחלפנו נושא ברגע האחרון למסיבת רווקות. זה קרה עוד פעם אחת, כשהלכתי לעשות משימה בלונה פארק. הלונה פארק כל כך צריך שיפוץ, שאין מה לכתוב עליו...

"אל תשאלי, לא הצלחתי לחייך. אני מדברת איתך על המשימה להצטלם ל'פנאי פלוס'. זו היתה לי משימה הכי קשה. לא יצא לי חיוך. יצא לי כאילו ככה, לא טבעי (מעווה את פניה). חטפתי מיגרנה מרוב עצבים. לזייף חיוך זייפתי, אבל לא בצורה אמינה'...".

- ואיפה הכי נהנית ממשימה?

"ביערות הכרמל. ביליתי סופשבוע עם בעלי, לא על חשבוני. לילה אחד עם טיפולים וארוחות, וזה היה פשוט שיא הניוון. לקבל את כל הפסיליטיס כשמישהו אחר משלם, זו הנאה אחרת לגמרי. זו היתה החופשה הכי מושלמת שהיתה לנו. (לטוני הכלבה, במבטא של תימנייה זקנה): אה, עכשיו את רוצה להיות חברה שלה, אבל היא (אני - ר.ג.) כבר נפגעה ממך. עכשיו היא לא רוצה. אז איפה היינו? כן, היו משימות שהיו ממש מעיקות, אפילו משימה כמו נהג מונית, שנשמעת כמו מה הסיפור לעשות משימה על נהג מונית? אז נסעתי חצי יום עם נהג מונית לרחובות, שמעתי סיפורים והקלטתי אותו.

"משימה אחת שאני הולכת לעשות זה היאבקות נשים בבוץ ויש לי דילמה איתה, כי אני יודעת שלבצע את המשימה עד הסוף זה להיאבק בבוץ עם עוד אשה עם חולצה לבנה והרבה גברים מזילים ריר. משהו שמעורר את השאלה עד כמה אני מוכנה ללכת רחוק בשביל בדיחה. הן לובשות שקוף, סקסי כזה, טי שירטס בלי חזייה ורואים להן הכל. זה הרעיון. כמו תחרות החולצה הרטובה, רק עם בוץ, ואני מרגישה ממש זולה שאני עושה דבר כזה. ואז אני אומרת לעצמי תדמייני. מצד שני, כשאני מדמיינת זה לא יוצא מצחיק. כשאני עושה, זה יוצא טוב".

- למי את דומה במהירות הדיבור ובכלל?

"לאמא שלי. אני כולי אמא שלי. אני ואמא שלי זה כמו בובת בבושקה. פותחים את סבתא שלי, יוצאת אמא שלי. פותחים את אמא שלי, יוצאת אני, והכל אותו דבר, מוקטן עם אותה תסרוקת. בואי נגיד שאני ואמא שלי, עדיף שנהיה לבד כשאנחנו ביחד. אנחנו אף פעם לא מסיימות לדבר. שיחות ארוכות כאלה. אני מספרת לה פרטי פרטים. תמיד כשאנחנו נפגשות, אנחנו כבר באוטו, כבר בחניון, ועוד לא הספקנו לדבר. לא אמרנו את כל מה שיש לנו להגיד".

אשכנזי גדלה בהרצליה, "ממש ליד האולפנים. נולדתי בתל אביב, גדלתי שנה בבת ים ואז עברנו להרצליה. אנחנו טורקים בעיקרון, אבל הסבתא שלי מרגו שאני דומה לה, אמא של אמא שלי, היא דור שישי בארץ. אמא שלי, כוכי, היא עקרת בית, ואבא שלי, מוישה, יבואן של צנרת הידראולית. יש לי שני אחים גדולים, גיל ואורן. הייתי ילדת חוגים, ותמיד בחוג דרמה. בתיכון 'ראשונים' עשיתי בגרות בתיאטרון חמש יחידות. בצבא ניסיתי להתקבל ללהקה צבאית ולא התקבלתי, ואז התחילה מסכת ה'לא להתקבל' שלי.

"כשהייתי בת 17 נפתח ה'קאמל קומדי קלאב' ביורדי הסירה. עליתי לבמה באופן מאוד ספונטני וסיפרתי איזה שלוש בדיחות. היה באז מאוד חיובי סביבי, ואמרו לי תבואי גם בשבוע הבא. ידעתי שאני מצחיקה, אבל הקטע של הסטנד-אפ לא היה מוכר לי. ואז וילוז'ני ועמירם גרוס עטפו אותי באמונה, והבנתי שאני עוד אעשה עם זה משהו בעתיד.

"בצבא עשיתי שירות קליל בקריה כפקחית מחשבים, ובשאר הזמן הייתי במכינה בניסן נתיב. הופעתי ב'קאמל' וב'דומינו', וכשסיימתי את הצבא התחלתי לנסות להתקבל לבתי ספר למשחק. ניסיתי את כולם ולא התקבלתי לאף אחד. בסוף התקבלתי לאיזה בית ספר שנפתח בחולון, ואני הייתי במחזור הראשון, אבל לא סיימתי אפילו שנה ראשונה. במהלך השנה הזו עשיתי מונולוג קומי על אשה מוכה וזכיתי במקום הראשון בתחרות באוניברסיטת תל אביב. זכיתי ב-6,000 דולר וטסתי לניו יורק, ללמוד משחק בבית הספר של לי שטרסברג. כשאומרים לי שטרסברג אז יש לזה איזה דימוי של בית ספר יוקרתי, כאילו שאל פצ'ינו ומרילין מונרו למדו שם. למעשה, זה בית ספר שאתה פשוט משלם ולומד שם, בלי שום יחס אישי. אחרי שלושה חודשים ידעתי שאני חייבת לחזור. מאוד התגעגעתי והיה ברור לי שכאן המקום שלי.

"חזרתי, ועוד פעם לא קיבלו אותי לבית ספר למשחק, הפעם ל'בית צבי'. ואז, בשיחה אישית עם גרי בילו, התחננתי לפניו לקבל אותי. למדתי שם וזכיתי בשתי מלגות על מונולוגים קומיים, אבל ממש לא האמינו בי. איימו עלי בהעפה, וכשגרי ישב בשיחת הפאנל וראה איך אני מקבלת את זה, ליבו נכמר והוא התערב. המשכתי לשנה שנייה, זכיתי בעוד מילגה וכבר חשבתי שלא יעיפו יותר תלמידים. אבל בסוף השנה העיפו עשרים תלמידים, פשוט ירו לכל עבר, וככה העיפו גם אותי. אמרו לי שאני חייבת לעשות שינוי בקריירה לפני שאגיע לגיל ארבעים ואגיד מה עשיתי בחיים שלי.

"חצי שנה הייתי בדיכאון קליני, בהלם טוטאלי. כשלמדתי שם עשיתי רק תפקידים של משרתות, תפקידים הכי קטנים, אבל כשהעיפו אותי פשוט נדהמתי. פתאום הכל נגמר ולא ידעתי מה לעשות. איזה חצי שנה מילצרתי וניסיתי להבין מי נגד מי. חזרתי להופיע ב'דומינו' בערבי סטנד-אפ, ואז התחלתי להנחות ב'זאפ לראשון' עם ליאון רוזנברג והבנתי כמה אני רוצה לעשות טלוויזיה. הרגשתי שם הכי חיה. אחרי זמן התחלתי לעשות את תוכנית המערכונים 'דומינו' עם החברים שלי, ענת מגן, מיה דגן, אילן פלד. אלה היו שנה וחצי מאוד אינטנסיביות וקשות, ואחריהן לא רציתי לעבוד הרבה זמן. ובאמת איזה שנה לא היתה לי עבודה. הלכתי לאודישנים שלא עברתי אותם, לא קיבלתי הצעות והתחלתי לחשוב על לצאת מהמקצוע. אני בן אדם נורא אמביציוזי, שצריך להיות כל הזמן בפעולה, והייתי בחוסר אונים. האמונה שלי בעצמי היא משהו שאני לא יכולה לתרגם למילים. DEEP DOWN אני מאוד מאמינה בעצמי. הייתי די קרובה לצאת במופע סטנד-אפ עם חבר טוב, חיים אלמקיס, אבל הרגשתי יאללה, שוברים את הכלים. היתה לי עוד אפיזודה קצרה אצל מני פאר בערוץ 10, אבל פרשתי עוד לפני שהורידו את התוכנית.

"ואז הגיע יאיר לפיד והכל השתנה. שושי, המנהלת האישית שלי, ניסתה לסדר לי אודישן אצלו, אבל הם בעיקר היו עסוקים. זה היה רומן ארוך של טלפונים. בסוף היא הצליחה לסדר שיאיר יפגוש אותי לשעה במרכז שוסטר ברמת אביב ג'. הוא נראה מקסים. אני הייתי נורא נרגשת ולא ידעתי מה לעשות. לא יכולתי לעשות לו איזה קטע. הוא אמר לי 'תירגעי, זה לא אודישן'. הוא גם אמר שהם לא צריכים מישהו כי התוכנית עולה בעוד שבוע וחצי, אבל שלא אכפת לו לעשות לי אודישן מצולם, כי אני נראית לו מאוד נחמדה. כתבתי את הקטע של להתקבל לסוכנות דוגמנות, וחשבתי רק איך לא לעשות פדיחות. האולפן היה מלא בתחקירנים ואנשי הפקה, בני כרמלי ביים את המצלמות, ויאיר לפיד עשה לי סימולציה לתוכנית רגילה. הלך לי מה זה טוב. הבנתי שיש מצב, ויום וחצי אחרי יאיר התקשר אלי בעצמו ואמר לי 'תכיני פינה לשבוע הבא'".

- נפלת ממנו בפגישה?

"כן, ברור. הוא היה מאוד צנוע ועם כל המניירות שלו, 'תרגישי נוח' ו'אני בכלל לא בוחן אותך'. הוא שרמנטי בטירוף, מאוד ג'נטלמן והוא כל מה שהוא נראה: חכם, מקסים, מקשיב, מהיר מחשבה, חתיך בטירוף".

- איך היחסים ביניכם?

"טובים מאוד. תראי, אנחנו לא נפגשים בבתי קפה באמצע השבוע, אבל יש בינינו כימיה טובה. את עשר הדקות של הפרסומת לפני הפינה שלי אנחנו מעבירים בצחוקים. אני מדברת איתו על כל בעיה ועל כל התלבטות שיש. הוא נותן לי טיפים ומפרגן ולא חוסך במילים בכלל. הפינה הזאת עוברת טוב הרבה בזכותו, כי הוא מפנה את האגו שלו ונותן את הפיקוד למצחיקן. הוא רק קצת מפריע עם הערות מיותרות במהלך הקטע...".

- אמרת פעם משהו שהביך אותו?

"שום דבר לא מביך אותו. הוא מרשה לי לרדת עליו, להגיד הכל. גם דברים שאמרתי כאילו נועזים, כמו למשל שהייתי במסיבת פנויים-פנויות ואמרתי לו: 'אתה גם יכול ללכת, או שלא? רגע, אתה כבר גרוש, פרוד, נשוי? וואי, שיגעת את התקשורת. אתה ממש פנינה רוזנבלום הישראלית'. גם דברים כאלה הוא מקבל בברכה".

- וכשהוא חזר הביתה?

"כשאמרתי את זה, ידעתי שהוא חזר הביתה".

- אדיר מילר קיבל תוכנית משלו אחרי פינה אצל יאיר לפיד. מה איתך?

"מאוד לא כרגע. מהרגע שקיבלתי את הפינה, אני עושה רק אותה ומתרכזת בה. זו עבודה קשה. ויש לי מופע סטנד-אפ שייצא בעוד כמה חודשים שמביים ועורך אייל דורון וכותבים מיה דגן, שכותבת איתי את הפינה, ובעלי, ומפיק את זה אביב גלעדי".

- חל בך שינוי מאז שאת עושה את הפינה?

"אני יותר מאושרת. זה כיף לעשות משהו שהוא בדיוק מה שאני רוצה לעשות. אני פחות דואגת לעתיד. אם זמן קצר לפני זה לא ידעתי בכלל מה יהיה וחשבתי להחליף מקצוע, אז לפחות כרגע אני יודעת שאני עושה את מה שאני רוצה".

- איך התגובות ברחוב?

"אז ככה, זה התחלק לשניים: בהתחלה כל הזמן הסתובבתי כאילו אני בונקר של יאיר לפיד. שאלו אותי 'מה, זה נכון שהוא עזב את אשתו?', 'זה נכון שהוא חזר לאשתו?', 'תגידי ליאיר לפיד שאבא שלו מעצבן'. ואני כולה הכרתי אותו שבוע. עכשיו המצב הוא שאיפה שאני לא מסתובבת, חנות סבונים, בתי קפה, תור באוטובוס, קוסמטיקאית, עומדת ברמזור אדום, מישהי לידי אומרת, 'זאת את מיאיר לפיד? תגידי בטלוויזיה שהיית בדיזנגוף ושמיכל וענת מראשון זיהו אותך'. המתקדמים לא רוצים להגיד שהם זיהו אותי, אז הם אומרים (היא משנה את הקול), 'אחר כך לא נראה את זה בתוכנית, אההה?'. כולם חושבים שכל החיים שלי זה משימה ושהם רעיון מה זה טוב למשימה. כל אחד מנסה לדחוף את השני גרוש שלו. מה שהכי מדהים אותי זה שיש אנשים שרואים אותי ברחוב ואומרים 'אה, הנה זאת מיאיר לפיד והיא מה זה קרועה. בוא'נה, את קרועה... את קרועה קרועה... (מרצינה) ואני ממש לא קרועה. אני חננה חבל על הזמן... (צוחקת) ואלה יהיו התמונות פה ליד הכתבה?"...

מרימים זה את זה

בעלה של עדי אשכנזי, קובי דורון, הוא זה שבכה מגעגועים בפרסומת לשקדי מרק. "THE LITTLE ALMONDS, YOU KNOW, THAT YOU PUT IN THE SOUP". "הכרתי אותו במהלך הלימודים ב'בית צבי'. הוא סיים שנה ג' ואותי העיפו, אבל נהיינו זוג הרבה אחרי. אנחנו יחד כבר ארבע שנים, מתוכן שנה וחצי נשואים. יש לנו זוגיות מאוד טובה, אנחנו חברים נורא טובים. עובדים הרבה בבית ונמצאים הרבה ביחד. אנחנו מרימים זה את זה, כל אחד בתקופות הקשות שלו, ואנחנו עוברים תקופות, וזה לא משנה ליחסים בינינו. להפך, היחסים בינינו גורמים לנו להיות יותר מצוינים במה שאנחנו עושים, כי יש בשביל מי".

לפיד: "סופר אינטליגנטית ונורא מקורית"

"אני חושב שהדבר הכי בולט אצל עדי זה שהיא נורא אהובה. היא אדם שנורא קל לאהוב, לא רק בעבודה, גם בחיים", אומר יאיר לפיד. "בשנים שאני במקצוע הכרתי אנשים שנראו נורא נחמדים על המסך והיו די איומים בחיים. לכן כשאני בוחר סטנדאפיסט לתוכנית, קנה המידה שלי זה איזה בן אדם הוא. כל אחד יכול להצחיק, אבל בשביל להצחיק בכל שבוע מחדש אתה צריך ליצור קשר עם הקהל, וזה מעבר לשאלה איזה בדיחות כתבת. בשביל זה הוא צריך להיות מישהו שקל לאהוב, כמו עדי, שהיא גם בן אדם טוב, גם סופר אינטליגנטית וגם נורא מקורית. אני חושב שההבדל היחיד בין עדי, כמו שהיא בחיים, לבין איך שהיא בטלוויזיה, הוא שבחיים היא מדברת הרבה יותר מהר...".

- בדרך כלל נראו אצלך סטנדאפיסטים בנים. יש הבדל בין הומור גברי להומור נשי?

"נכון שלפניה היו בפינה הזו רמי ורד ואדיר מילר, ששניהם היו מאוד דומיננטיים, אבל אני לא בוחר אנשים לפי מינם, אלא על פי כשרונם. הרי לא היית שואלת אותי אם ההומור של אדיר מילר נובע מהעובדה שהוא גבוה, או של רמי ורד בגלל שהוא רזה. גברים פשוט כותבים תמיד על העולם שלהם באופן גברי. באופן טבעי, אם אני שולח את עדי לתחרות מלכות היופי, יש לה נתונים טבעיים הרבה יותר ברורים... (צוחק) הכי טוב שתשאלי אותי אם אני מושפע מזה שהיא אשה, ואז אני אגיד לך: 'מה, היא אשה? עדי זה שם של בן. לא ידעתי את זה עד היום. אני אברר במערכת...'".

- היא מתלוננת שאתה תמיד הורס לה את הפאנצ'ים.

"אני נאלץ להסכים איתה בצער, אבל זה לא נגדה אישית. שנים על גבי שנים אני הורס פאנצ'ים לסטנדאפיסטים. מצד שני, היא כל הזמן יורדת עלי, אז מגיע לה...".

- היא מביכה אותך לפעמים?

"היא יכולה להביך אותי מתי שבא לה, כי היא בן אדם הרבה יותר מהיר ממני, אבל בגדול יש בה כל כך הרבה טוב לב. אני נבוך באמת רק כשאני נתקל ברשעות, והיא אדם נטול כל רשעות. היא נורא מצחיקה והיא ילדה טובה".

- אתה מאמין שהעיפו אותה מבית ספר למשחק?

"בטח, כי בתי ספר למשחק בארץ מעיפים באופן עקבי את האנשים המוכשרים. גם אותי העיפו מבית הספר. אני לא בוגר תיכון. זו בכלל ברית הנידחים ביני לבין עדי. כל אלה שהעיפו אותם מתעקשים להופיע על המסך, בשביל להראות לאיזו מורה חנה...".