מה למורים ולשביתה?
אין סידור עבודה מעולה כמו זה של המורים (שמונה חודשי עבודה, שבתון ועוד), אין קץ למאבקי השכר שלהם, ואין גבול לחוצפה שהובילה אותם להצטרף למאבק לא-להם
ימי ההמתנה מאחורינו והשאלה "תפרוץ או לא תפרוץ?" אינה רלוונטית עוד. השביתה פרצה ומדינת ישראל רושמת לעצמה עוד גול עצמי במשחקי העונה. התפקוד היומיומי של כולנו עלול להיפגע באופן זה או אחר - בגלל הזבל, בגלל ביטוח לאומי ובכלל. אך השיבוש הכי משמעותי, כך נדמה, לא קשור בזה ששדה התעופה לא ישרת את היוצאים בשעריו לכיוון טוסקנה, או בגלל שהפקחים העירונים לא יסדרו לנו קנס על שעת חניה, אלא בעיקר משום שהשמרטפייה הממלכתית החליטה, מתוך רגש סולידריות עמוק עם שאר ארגוני העובדים, לשבות גם היא. וכמו שאמרו אתמול יותר מדי אמהות בכלי התקשורת: "רק עכשיו החזרנו אותם אחרי שלושה שבועות... כבר אפשר להשתגע". כאילו מדובר במפגע סביבתי ולא בילדים שלהן.
כאמא לשבעה ילדים, אשר רובם מאיישים דרך קבע את מוסדות החינוך המקומיים, איני מאבדת את עשתונותיי כשמתבטלים ימי לימודים מסיבות אלו ואחרות. אבל מה שגורם לעשתונותיי לאבד אותי מדי פעם היא עזות הפנים המתמשכת של המורים בבואם לתבוע את עלבון "מעמדם" מדי חצי שנה. ואין דוגמה יותר טובה לחוצפתם ולגריעה ממעמדם מאשר הצטרפותם הסוחפת לשביתה, במאבק שאינו רלוונטי להם.
האמפתיה היחסית שאותה מצליחים המורים לגייס מהציבור בבואם להלין על תנאי העסקתם נובעת ממצוקת הורים-עובדים שאינם נהנים מהתנאים המופלגים של העובדים במערכת החינוך. "תנו להם כבר את מה שהם רוצים, העיקר שיהיה שקט", חושבים רוב ההורים בינם לבין עצמם. מיעוט מהם חושב אידיאולוגית ש"מורה צריך להיות המקצוע הכי חשוב במדינה, אז שיתנו להם מה שהם רוצים". אך כולם כאחד יודעים שאין עוד סידור עבודה מעולה כמו סידור העבודה של מערכת החינוך בישראל.
ביחסי ציבור מניפולטיביים הצליחו המורים לקבע את טענתם ששמונה חודשי עבודת הוראה בשנה (כן, כן, תורידו את יולי-אוגוסט ואת תשרי וניסן) שוחקים וקשים עד כדי כך שצריך לתגמל אותם כאילו עבדו שנה שלמה. כדי למנוע עוד שחיקה איומה יש צורך גם לתגמל אותם על שבע שנות עבודה כשמתוכה שנה שלמה הם לומדים בכלל, ועוד ועוד תנאים מפליגים המקובעים בכולנו כאילו הם באמת הכרח (שמעתם כבר כמה שעות זו "משרת-אם"?). ההורים, חמושים בתחושה הבסיסית שגידול ילדים זה באמת לא פיקניק, מקבלים על הסף את תביעות המורים, כי "העיקר שיהיה שקט" ושמערכת הבייבי-סיטר לא תפסיק לעבוד, לפחות בשמונת החודשים השגרתיים.
אבל גם לשערוריות מתמשכות צריך שיהיה גבול וקצה, ואת זה המורים בישראל לא למדו, או אולי שכחו. הפעם, לכל הדעות, גם על-פי ראשי משרד החינוך, זה אינו המאבק שלהם. הם לא צד במשחק הזה. אלא שפתאום התעוררה בהם איזו תחושת סולידריות. מאבק העובדים נראה להם לא מספיק עוצמתי בלי שגם הם ישבתו, אז יאללה. כי מה איכפת להם?
התנהלותם של המורים, הפעם, בקפצם בהתלהבות על עגלת השביתה, מפתה עד מאוד לממש את תחושת הסולידריות הפתאומית הזאת ולהצמיד את תנאי העסקתם של המורים לעובדים האחרים במשק. כולל הכל.
