זה לא יגמר גם אם תספר

המצב הפך לבלתי נסבל. "די לאלימות בספורט" כך אומרים כולם - העסקנים, הפוליטיקאים, העיתונאים, הספורטאים ואפילו האוהדים עצמם. נראה כי כולם מסכימים על כך שלא ניתן להשלים עם האלימות ששוב זוקפת ראשה דווקא בהקשרים של אירועי ספורט.

מהחבלה במכוניותיהם של שחקני הפועל תל אביב בכדורגל לפני הדרבי, לרגימת אוהדי הקבוצה ביציעי המגרש בשכונה. מהצתת משרדי הנהלת הפועל פתח תקווה לפיצוץ משחקים בליגת הנמוכות. מקריאות הגנאי בראשון לציון ובאוסישקין כנגד מכבי תל אביב בכדורסל ויושב ראשה ועד להסתה המתמשכת כנגד שחקנים ערבים.

אי אפשר איתה. אולי אי אפשר בלעדיה?

המצב באמת הפך בלתי נסבל ונדמה כי כל רשויות הספורט, המשטרה ומשרדי הפרסום הכריזו מלחמה כוללת כנגד האלימות במגרשים. כוכבי הכדורגל המקומיים מופיעים בתשדירים נגד התופעה, שחקני הכדורסל מתגייסים למשחק אול-סטאר למלחמה באלימות, פליירים, ועדות משמעת, הפחתות נקודות ורדיוסים. במלחמה באלימות אין נשק שהוא לא קונוונציונלי ובכל זאת היא לא מפסיקה. רק הולכת ומתעצמת.

הנסיונות הכושלים מובילים אותנו בדרך כלל להפניית אצבע מאשימה לכל הגורמים שאמונים על הטיפול בבעיה. הפרכת האשמות היא דרך טובה להימנע מלהתמודד עם השאלה האמיתית והדי מתסכלת: האם בכלל ניתן לעקור את האלימות מהספורט? או בגרסה המטרידה אף יותר: האם אפשר בלעדיה?

כולנו באותה סירה

בואו נרשה לעצמנו להשתחרר לרגע מסד הפוליטיקלי-קורקט, בואו נהיה כנים עם עצמנו. האם יש מישהו מביננו שלא רוטן, מתעצבן, מגדף, מקלל ומניף ידיים בעוצמה כשהוא צופה באירוע ספורט. טוב, אז אני באופן אישי לא נוהג כך, כמו בעצם כל אחד מכם, ובכל זאת…כולנו האוהדים, אלימים במידה זו או אחרת, בעצם כמו כל בן אנוש אחר. והספורט, לפחות זה התחרותי, הוא בסך הכל דרך אלגנטית לפרוק אותם יצרים ודחפים אפלים שהיו גורמים לאבות אבותינו להרוג אחד את השני.

הם היו עושים את זה כדי לזכות בטריטוריה או בבחורה מזדמנת. אנחנו, מתורבתים ומרוסנים מעט יותר, יכולים להסתפק בביטויי אלימות במגרשים או מול שידורי הספורט בטלוויזיה. אם נודה על האמת, בלי אותם דחפים אלימים לא היינו נהנים מספורט. בלי הצורך שלנו לספק אותם, הספורט לא היה קיים.

אלימות - מאז ולתמיד

לא צריך ללכת רחוק בשביל לעמוד על הקשר שבין ספורט לאלימות, אבל זה בדיוק מה שנעשה - נלך אל המאה ה-13 לפני הספירה, אל יוון הקדומה והמפולגת, בה נערכו תחרויות הספורט הראשונות הידועות לנו. תושבי העיר אליס נהגו להציק לתושבי אתונה שנאבקה בספארטה, שנלחמה בכולן. מתיחויות דיפלומטיים ועימותים צבאיים הגיעו כל ארבע שנים למיצוי במגרש הספורט.

העימותים הספורטיביים בזירות ההאבקות והאגרוף ובמירוצי המרכבות היו לכאורה סמל להשלמה ואחווה, אולם למעשה שימשו כמצע לספיגת השנאה שחלקו האזרחים אחד לשני - שנאה שבתום התחרויות חזרה לשדות הקטל. היו אלה האולימפיאדות הקדומות והיום, יותר מ-3,000 שנים אחרי, המצב לא השתנה בהרבה.

היוונים הקלאסיים עוד היו מתונים ביחס לשיבוטים האיטלקיים שלהם – הרומאים – שהורידו את הספורט מדרגה נעלה של התנגשות לאומית, לזו הבזויה של בידור עממי וולגרי. הספורטאים לא היו עוד גיבורים שנלחמו על כבוד עירם, כי אם עבדים שנלחמו על חייהם כגלדיאטורים. הצופים, לעומת זאת, הפיקו את אותה הנאה: במקום להיאבק אחד בשני, הם התענגו על אחרים שנאלצו לעשות זאת בעצמם.

מה הקשר לסקס?

במשך השנים התעדנו מעט ענפי הספורט, התגוונו, התפתחו, התמסחרו והפכו לתעשייה. הפעילות הספורטיבית התמסדה, הוקמו ליגות, איצטדיונים, יציעים, קיוסקים וכמובן גם קופות למכירת כרטיסים בתשלום. הרבה שינויים עבר עולם הספורט, אבל המוטיבציות שגורמות לו לשגשג כל כך נשארו כשהיו והן טבועות עמוק בטבע האדם.

במידה רבה ספורט הוא כמו סקס (למרות שבסקס נהוג להתפשט לפני ההבקעה): בשני האקטים יש עירוב של אהבה ואלימות, תשוקה והרסנות, ליבידו וטנטוס. בשני המקרים אנו יכולים להפיק עונג לא ישוער. בשני המקרים עלולים היצרים להתגבר עד למימדים מעוותים וטראגיים.

בשני המקרים נדרשת רגישות רבה של הממסד, כדי לעצור את אלה שאינם מצליחים לשים לעצמם גבולות ופוגעים פגיעה ממשית בסובבים אותם. כאלה יש רבים לצערנו ובהם צריך לטפל. הבעיה היא שרגישות היא לא תכונה שמתחברת עם רשויות החוק בישראל. נציגיהן אינם מצליחים לשים לעצמם גבולות ומעדיפים כבר לאסור על הכל מלכתחילה, כדי לחסוך מעצמם כאבי ראש.

לא יודע מה איתכם, אבל אני לא מוכן לוותר על סקס. גם לא על ספורט.

חוויית הספורט לעולם לא תהיה שלמה ללא אהבה וכן, גם ללא אלימות. התחרות צומחת מתוך הקונפליקט - מהאהבה הקנאית לקבוצה שלך, מהשנאה שבלתי תשוער ליריבה שלה. ההיבט הפיזי רק עושה את החווייה לחייתית יותר. ללא האנרגיות שנובעות מהמאבק, היה נשאר הספורט רק עם ההיבטים האסתטיים והאינטלקטואלים שלו. לחלקנו זה מספיק, אבל רובנו זנחנו את הספורט הקהילתי בימי הכיף של בית הספר היסודי.

אל תוציאו לגמרי את העוקץ

כולם רוצים לעקור את אלימות האוהדים מן השורש, אבל פה נמצא המלכוד שכולם מתכחשים לו. לו היה ניתן לדכא את יצר האלימות של האוהדים, הרי שהם היו הופכים אדישים לקבוצותיהם, למשחקים, לדרמות הגדולות. גברי לוי, דני קסטן ודומיהם, המחנכים הדגולים, היו נשארים חסרי עבודה, ממש כמו רבים מהקולגות שלהם במערכת החינוך.

היומרה למנוע מהציבור לתעל את האלימות שלו בדרכים סבירות, גם אם בלתי מנומסות במיוחד, היא ביטוי מגלומני של התחסדות. צריך לקחת את האגרופים, אבל יש כאלו הרוצים לקחת לנו גם את הפה, הלב והתת-מודע. להיות בעצמם אלימים, בשם מלחמת החורמה באלימות. כאילו בשביל לעשות אותנו אנשים מוצלחים יותר, נאמנים למערכת ולמוסר הנוקשה והמזוייף שהיא המציאה לעצמה. אם יעלה זאת בידם, הם ייקחו גם את הספורט.