ג'ון היקר. על פרישתו של סטוקטון

ג'ון היקר,

אוי… כמה שכואב לי לכתוב לך - ממש כמו בשירו של פאט בון. אבל שלא כמו באותו להיט עתיק יומין ("Dear John", 1953), בו מבשרת אישה במכתב לאהובה החייל כי הפסיקה לאהוב אותו, העצב הגדול שאני מרגיש עכשיו, נובע דווקא מהכאב שגורמת לי עזיבתך. דווקא כי מעולם לא הפסקתי לאהוב אותך וספק אם אי פעם אפסיק.
ג'ון היקר, זה אולי לא כל כך מסתדר לך עם אישיותך המופנמת, אבל היית האדם היחיד שהעזתי להעריץ מילדותי ועד בגרותי - מהימים בהם גיליתי אותך בן 28 ועד היום, כשהגעתי אני לגיל זה, צופה בך מודיע על פרישתך ממשחק הכדורסל ומזיל בעצמי דמעה מלוחה יותר מימת המלח של יוטה, שאתה מכיר טוב כל כך.
זה כל כך מוזר. כבר כמה שנים שאני נדהם לראות אותך, עונה אחר עונה, קורא תגר על שעון העצר של גוף האדם וחוזר לשחק טוב כל כך בגיל בו אנשים נורמלים מתחילים לכתוב צוואות. זה לא הגיוני חשבתי לעצמי – לא יתכן שאתה הוא המניאק שיעצור את הזמן. זה לא מתקבל על הדעת.
ועכשיו, אחרי שעשית לזה סוף, התהפכה המציאות שלי. פתאום, הפרישה שלך נראית הדבר הכי פחות צפוי בעולם, הכי פחות הגיוני. בעיני הלחות, אני באמת מתקשה לראות: כדורסל ללא ג'ון סטוקטון.
אני זוכר בבירור את הפעם הראשונה בה נתקלתי בשם שלך - "הרכז הלבן, ג'ון סטוקטון, מושך בחוטים…" – כתב מנחם לס בכתבה שהתפרסמה ב'ידיעות אחרונות' לקראת פלייאוף 88'. יוטה ג'אז היתה הקבוצה האחרונה בסקירה, אי שם בפינה השמאלית התחתונה של העמוד, אבל משם עלתה מיד לצמרת טבלת מוקדי העניין של חיי. מיד ידעתי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול: אני רוצה לכתוב על NBA. אני רוצה לכתוב עליך, ג'ון היקר.
מאז עברו שנים רבות. הרבה דברים השתנו: בחינות בגרות, שירות צבאי, אוניברסיטה, עבודה. אבל תמיד תמיד נשארו אותם לילות ללא שינה, חיוכים ודמעות, שאגות ניצחון בחמש לפנות בוקר, שברי מציאות וגם חלומות – והכל בגללך. בגללך ובגלל חבריך לקבוצה שכולם אהבו לשנוא – הקבוצה שבסוף כל עונה שנאתי לאהוב.
אז מה מזכיר לי השם ג'ון סטוקטון? יותר מכל אסיסט מחוכם בתזמון מושלם (לקארל מאלון, בלו אדוארדס, טיירון קורבין, לארי כריסטקוביאק או כל אחד אחר שאי פעם נהנה מהמסירות שלך), יותר מכל קליעת ניצחון בסל שלוש (כמו מול יוסטון רוקטס בפלייאוף 97') או בחדירה לסל, יותר מכל חטיפה ערמומית, נחקקת בזכרוני תמונה אחת ברורה – תמונה שנחקקה עמוק בזכרוני ולא בשום דף סטטיסטיקה.
היה זה משחק מול לוס אנג'לס לייקרס ב'פורום' (כן, בפורום…) אי שם בתחילת שנות התשעים. נאלצת לקחת זריקת שלוש עם תום שעון ההתקפה. החטאת. איי.סי. גרין ליקט את הריבאונד ומסר מיד לרכז סידייל ת'ריט כדי שיחולל התקפה מתפרצת. הכל קרה כל כך מהר. אבל בעוד ת'ריט הזריז מנסה להסתובב עם הכדור ליד קו החצי, הוא הופתע לגלות אותך ניצב צמוד אליו.
ת'ריט לא ידע מאיפה זה בא לו. הוא בסך הכל רצה להוציא מתפרצת מהירה ולא היה מודע למיקומך, ואתה צפית במדויק את שעומד להתרחש. במהלך תנועת הסיבוב יצר ת'ריט מגע בלתי נמנע עמך ועבירת התוקף נפסקה מיד - זה היה הרגע והוא קרה כל כך רחוק מהסל. הכדור חזר לג'אז ואתה בעצמך התכבדת בקליעת השלשה שהתחילה את המומנטום של הג'אז בדרך לניצחון.
זהו ג'ון סטוקטון בעיני. המוסר הכי טוב בהיסטוריה - אין ספק, החוטף הפרודוקטיבי ביותר – עם המספרים קשה להתווכח. אבל ג'ון, אתה היית שחקן הכדורסל המושלם בעיני. שחקן שמשפיע על המשחק בכל היבטיו, אלו שניתנים לכימות ובעיקר אלה שלא. לכל צעד שלך, לכל מבט, לכל קריאה, היתה השפעה על המשחק ולנו ההדיוטות לא נותר אלא לנסות לחקור ולגלות את דקויות הכדורסל הנסתר שלך. לא לרבים מאיתנו היתה הסבלנות.
ג'ון היקר, אני רוצה להודות לך על כך שחשפת בפני את כוחו של השכל, אפילו בכדורסל. אולי לא הטבעת אף פעם במהלך משחק, אבל זה לא מנע ממך לעשות צחוק מכל גארד שהתייצב מולך, אתלטי ככל שיהיה. בכוח האיי.קיו. שלך נתת תקווה לשחקנים רבים נחותים מבחינה פיזית (בעצם לכל אחד מאיתנו האנשים הפשוטים), שלמרות הכל, ספורט המחשבה אינו שייך רק לשח-מט ופוטבול, אלא אפילו גם לכדורסל.
לא הרבה מבינים את זה בעולם הכדורסל הנוכחי, ממנו אתה פורש – עולם בו שולטים כוכבים שחצנים, בעלי אובססיה לדאנקים ופרצופים למצלמה. למשל קובי בראיינט, מג'יק ג'ונסון ואפילו מייקל ג'ורדן. כל אלה הפכו את הכדורסל לספורט שהוא מחוץ לתחום לבני תמותה שכמותנו. להשוות בינם לבינך זה כמו להשוות בין בריטני ספירס למארי קירי.
ג'ון היקר, אני רוצה להודות לך על שהיית לי דמות ראויה להזדהות איתה. שהיית צנוע, שלא איכזבת אותי מעולם. שאת הצביטות והלפיתות (תמיד היו כאלה שקראו לך מלוכלך) יעדת לשמירה על שחקנים במגרש ולא לעכוזיהן של נערות חסרות אונים. שהעזת להתייצב מול הסוכן הכל יכול שלך, דייויד פולק, כשזה ניסה לארגן מרד ב'דרים-טים' 92'. מאז ניהלת את עניינך בעצמך.
ג'ון היקר, אני רוצה להודות לך על שהיית כל כך מנומס, סובלני, עדין ומתחשב, כשניגשתי אליך בחדר ההלבשה באוקלנד. אני יודע שמבחינתך היה מדובר בעוד ראיון אקראי עם עיתונאי צעיר מישראל (ועל הסתייגותך מהתקשורת יודעים כולם), אבל מבחינתי היה מדובר בהגשמת חלום. סגירת מעגל.
לולא האנושיות והפשטות החמימה שלך, ספק אם הייתי מעז להוציא ולו מילה אחת מפי ושיניו הנוקשות - עניין של קדושה, אתה יודע. מוזר, אבל עכשיו כשאתה פורש, המילים נאמרות ונכתבות בשטף, כאילו שאם אפסיק זה באמת ייגמר ותעלם לי.

ג'ון היקר,

אוי… כמה שכואב לי לכתוב לך. פרשת מעולם הכדורסל כמעט בלי שנשים לב. חמקת ממנו בלי מסיבת פרידה, בלי סיבוב הופעות או נאומים נרגשים. אמרת שלום מבויש, מחית דמעה והמשכת בדרכך, כמעט במקרה, אל החצי השני של חייך – גיל בו אנשים נורמלים מתחילים לכתוב צוואות. ואני שואל את עצמי מהי הצוואה שלך, איך אני אמור להמשיך כאוהד כדורסל מכאן ואילך?
האמת, איני יודע לאן אגיע בסוף ללא הכוונתך, אבל אני יודע באיזה דרך אגיע לשם. בטוב וברע אשאר נאמן למורשתך, אשאר אוהד יוטה ג'אז, אותה קבוצה שנוצרה בצלמך - צלם אנוש שנעלם מהנוף עם לכתך.
שלום ג'ון היקר. אני כבר מתגעגע.