"בסוף השבוע נפל למצנע האסימון"

חיוך רחב נמרח אמש (יום א') על פניו המיוסרות של עמרם מצנע, זמן קצר לאחר שסיים לשאת את נאום הפרישה שלו.
"האמת, אני מרגיש כאילו הורידו לי אבן מהכתפיים", אמר לאנשים שהתקבצו סביבו בלשכת היו"ר בבית מפלגת העבודה בשכונת התקווה. בחורה צעירה, גבוהה ונאה, הגיעה לנחם אותו, ושאלה: "מה יהיה?", בעודה מחבקת את היו"ר הפורש. "מה יהיה עם המפלגה?", הקשתה, נימת דאגה בקולה.
"יהיה בסדר", השיב מצנע, נהנה מהחום האנושי שנשפך עליו באותם רגעים, חום שהיה זר לו מאז נכנס לאותה לשכה. "לא יכולתי למסמס את זה יותר", הוסיף. "כל רגע נוסף שהיה עובר, היה עובר סתם. צריך היה לסיים את זה". ואז החלו לזרום הפקסים ללשכה. לא הרבה, רק כמה, אבל מעודדים. כאלה שעושים טוב על הלב. הם הרחיבו את החיוך על פניו של מצנע. על אחד מהם היה חתום יהונתן, ילד שביקש למסור את הערכתו הגדולה ליו"ר מפלגת העבודה הפורש באמצעות אותיות גדולות, רחבות, עם ניקוד מתחתיהן. "אנחנו צריכים אותך", כתב יהונתן הצעיר, כאילו מתעלם ממה שראה דקות ספורות לפני כן בטלוויזיה. "יהונתן זה שמו של הנכד שלי", סינן מצנע, נרגש, ולקח את הדף הלבן.
"יהיה בסדר", סיכם ופסע לעבר הדלת, מותיר מאחוריו את המעטים שהצליחו להסתנן לתוך הלשכה.
עמרם מצנע באמת מאמין שיהיה בסדר. אם לא היום, אז מחר, אולי מחרתיים. הוא מודע היטב לרעידת האדמה הפוליטית שיצרה התפטרותו, והוא מאמין כי דווקא עכשיו, דווקא כשטרף את כל הקלפים ויצר זעזוע, המצב במפלגה עלול להשתנות: אנשים יתעוררו, יתחילו לזוז ו"להזיז דברים".
אולי אפילו יבינו מה הם מפסידים, יבינו עד כמה הוא היה שונה מכל שאר הפוליטיקאים שעשו הכל כדי לערער על מנהיגותו, סמכותו ועל החלטותיו. ארבעה ימים נמשכו ההתייעצויות האינטנסיביות סביב השאלה האם להודיע על פרישה, ומתי. אך האמת היא שארבעת הימים האלה היו מיותרים כמעט לגמרי.

יום חמישי הקשה

מצנע החליט כבר ביום חמישי אחר הצהריים, כי את החתרנות נגדו הוא לא יסבול עוד. הקש ששבר את גבו מורכב משלושה אירועים שונים, שהתרחשו ביום חמישי, זה אחר זה.
תחילה היתה זו ישיבת מזכירות הלשכה, בה ניהל חילופי דברים קשים עם מזכ"ל המפלגה, ח"כ אופיר פינס. אחר כך באה ישיבת הלשכה, שהפכה שוב החלטה שלו על פניה. בתום הישיבה שוחח מצנע עם ראש לשכתו, גדי רווה. התחושה של השניים היתה קשה, של סוף, של "ככה אי אפשר יותר". הם סיכמו לשוחח פעם נוספת מאוחר יותר באותו ערב, וקבעו להיפגש, יחד עם יועץ התקשורת הנאמן של מצנע, און לוי, ב"קפה בנו", בקיבוץ יקום. בינתיים, הודיע ח"כ מתן וילנאי כי הוא דורש לתמוך בעו"ד יונה יהב לראשות עיריית חיפה. מצנע רתח.

"אי אפשר לנהל את המפלגה הזאת"

בערב נפגשו מצנע ויועציו ביקום. דרמה גדולה לא היתה שם. מצנע הוא לא איש של דרמות. במילים פשוטות אמר לשני מקורביו את מה שכולם ידעו שהוא יאמר: "אני לא ממשיך עוד", אמר מצנע. "אי אפשר לנהל יותר את המפלגה הזאת, אי אפשר להמשיך עם המלחמות הפנימיות האלה". רווה שתק. לוי עוד ניסה לשכנע את מצנע לחזור בו. אלא שלא היה את מי לשכנע.
במהלך סוף השבוע, נפגשו מקורביו של מצנע, רווה, לוי, קובי בלה ובני משפחתו של מצנע בביתו של יו"ר העבודה לשעבר בחיפה.
ההתייעצויות נמשכו שעות, אבל אף אחד לא ניסה לשכנע אותו לחזור בו. ההחלטה נפלה. לא כולם הסכימו איתה, לא כולם חשבו שהיא נכונה, אבל כולם הבינו כי מיותר לנסות ולשכנע את מצנע לפעול אחרת.
לאחר שבועות ארוכים במהלכם עלה עניין הפרישה, פעם אחר פעם על סדר היום, מצנע בחר שלא להמשיך עוד. הוא לא יכל לסבול יותר את העובדה שבכירי מפלגתו יצאו נגדו בכל הזדמנות. הוא לא יכל לסבול יותר את חוסר העמידה מאחוריו, את הניסיונות לבטל, באמצעות הלשכה, כל החלטה שהוא קיבל בתור יו"ר נבחר. הספיק לו.
הודעתו של מצנע אמש כי הוא פורש הפתיעה רק מעטים במפלגת העבודה. כולם ציפו שהיא תגיע, וזה היה רק עניין של זמן. בשבועות ובחודשים האחרונים שקל מצנע, פעם אחר פעם, להתפטר מתפקידו. אבל יועציו המליצו לו להמתין, לתת עוד הזדמנות לתפקיד החדש.
"אסור לוותר", אמרו לו. "אתה האלטרנטיבה היחידה. מה שעומד על כף המאזניים חשוב הרבה יותר. אסור לוותר". מצנע התרצה, ודחה, שוב ושוב, את ההחלטה לפרוש. אלא שביום חמישי, כאמור, הוא נשבר.
הוא חש כי כולם פועלים נגדו, עושים יד אחת נגד מנהיגותו, מנסים להכשיל אותו, ובמקום לעסוק בבעיות האמיתיות של מפלגת העבודה, במקום לפעול נגד אריאל שרון, כולם חותרים תחתיו. ואז, מצנע לא יכל לשאת יותר, ופרש.

"לקום מחר בבוקר"...

"ולפעמים, החגיגה נגמרת, כיבוי אורות, החצוצרה אומרת, שלום לכינורות
אשמורת תיכונה נושקת לשלישית - לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית". את מילות השיר הזה זימזם עמרם מצנע עשרות פעמים ב- 1993, במהלך מערכת הבחירות לראשות עיריית חיפה. השיר ליווה את הקמפיין המוצלח שלו, שבסופו הפך לראש עיריית חיפה. אמש, ספק אם היה לו את הכוח לזמזם שיר כלשהו בדרכו הביתה מבית מפלגת העבודה.
אבל עמרם מצנע טרם זימזם את השורה האחרונה שלו בפוליטיקה. מי שעקב בתשומת לב אחר נאומו, אותו תיקן, שיפץ ושינה אתמול במשך שעות ארוכות, יכל לשים לב כי היושב ראש הפורש של מפלגת העבודה לא אמר, ולו במילה אחת, כי הוא מוותר על התפקיד אותו עזב לעולמי עד. הנאום, יותר משהיה נאום פרישה, היה כתב אישום קשה נגד יריביו במפלגה. ומי שמגיש כתב אישום, רחוק מלהרגיש נאשם.
מצנע ימשוך בתקופה הקרובה לאחור, יישב בשקט, ויחכה לראות מה יהיו ההתפתחויות בתוך מפלגתו. אם ייראה כי האכסניה הזאת מיצתה את עצמה, כי הוא לא יכול למצוא את דרכו בה, ייתכן וינסה למצוא לעצמו מסגרת אחרת. אולי המפלגה הסוציאל דמוקרטית. אולי משהו אחר, משהו חדש. אולי יהיו כמה חברים שיירצו לבוא איתו. לפי שעה, עמרם מצנע מחכה. שום דבר לא בוער לו.