עכשיו הם ותיקי היישוב

בשנים הראשונות להקמתה של המדינה עמד במרכז חגיגות העצמאות המצעד הצבאי. עם הזמן הפך יום העצמאות לחג של בימות בידור, עליהן מופיעים מיטב אמני ישראל ביום הכי עסוק שלהם בשנה. ביררנו עם האמנים הוותיקים, הזוכרים את ימיה הראשונים של המדינה, איפה הם היו לפני 55 שנה, כשהתחלנו להגשים את החלום, ומה השתנה מאז ביחס לעצמאות הישראלית.

שושנה דמארי: "ביקשו שלא אשיר שירי מלחמה"

אפשר לומר ששושנה דמארי גידלה את המדינה. כל ערבי ההדרן שירימו לכבודה לא יוכלו להכיל את כמות הזכרונות שלה. "אני עוד זוכרת איך הלכנו, משה וילנסקי ואני, למקום מיסתור בתל אביב על מנת להקליט את 'הקרב האחרון'", היא מספרת. "'שרתי את השיר בפני מחלקה שרבים ממנה לא חזרו. פעם מפקד בא אלי הביתה ולקח אותי להופיע בפני חיילים בדרום, ושרתי להם מעל הטנק". והיא מקריאה קטע עיתון מ-4 ביוני 69': "התעלה בוערת, תל אביב מוארת. יומיים לאחר הפשיטה הובאה לשם שושנה דמארי בזחל"ם ושרה שעה שלמה בבונקר. האשה בעלת הקול הנפלא הגיעה אליהם לתוך המלחמה, ושרה בליווי נפץ פגזים".

"אני זוכרת שהופעתי פעם בגולן, והחיילים ביקשו ממני שרק לא אשיר שירי מלחמה", היא נזכרת. "היום קשה לחשוב איך משאירים משפחה שלמה מאחור והולכים לקרב שלא יודעים איך חוזרים ממנו. אי אפשר להניף את הדגל בלי לדעת מה עומד מאחוריו. בהופעות בשנים ההן הייתי אוספת מספרי טלפון של משפחות הלוחמים וצילצלתי אליהן כדי להודיע שהכל בסדר. עברנו הרבה עד לניצחון. הכי חשוב שאנשים יבינו שמלחמה זה דבר רע, שנכפה עלינו. אבל אני מאמינה גדולה בישראל, היא לא תעזוב אותנו ואנחנו לא נעזוב אותה".

חיים טופול: "אבא החביא את הנשק בארון"

חיים טופול, שבין עיסוקי האמנות הרבים שלו היה מחלוצי המשחק בקולנוע הישראלי, קשור להוויה הישראלית גם בשל הסרטים בהם שיחק - החל מהיהודי הגלותי ב"כנר על הגג" ועד העולה החדש המנסה להתערות בארצו ב"סאלח שבתי".

טופול זוכר בבהירות את יום הכרזת המדינה. "ב-14 במאי 48' עמדתי עם רבים אחרים בשדרות רוטשילד ליד המוזיאון, כאשר בן גוריון נכנס בארבע אחר הצהריים, עלה במדרגות והכריז על הקמת המדינה. הקהל פרץ בתרועות שמחה, ואני רצתי הביתה. כבר בדרך לבית שלנו, שהיה חדר אחד בפלורנטין, שמעתי יריות. ככה התחיל עבורנו יום העצמאות הראשון. למחרת כבר הפציצו מטוסים מצריים את תל אביב. כמה חודשים אחר כך, בספטמבר, חגגתי בר מצווה. אני גם זוכר איך בכ"ט בנובמבר שנה לפני כן הלכתי עם אמא לכיכר מגן דוד לחגוג את החלטת האו"ם, ואבא היה בעמדות".

- המשפחה שלך לקחה חלק פעיל במחתרות?

"אבא היה חבר בהגנה. היה חוזר בבוקר רטוב מהורדת מעפילים, או היה מחביא את הנשק בחור בארון ואומר לי 'החיים והמוות ביד הלשון'. בבית הספר למדו קפא"פ (קרב פנים אל פנים), ונערים גדולים ממני בשנה הצטרפו לגדודי הנוער. לא היו חגיגות, היינו עסוקים בלהגן על עצמנו. בכל בית בשכונה היה מישהו שנפל. אני זוכר את השמות, שלמה קצ'יבסקי, יהודה גגין... בסך הכל ילדים שהיו גדולים ממני בשלוש-ארבע שנים".

- מהי עצמאות בשבילך?

"בעצם אנחנו עדיין במלחמת העצמאות. בשבילי עצמאות היא דבר יקר מאוד, והיא תהליך. זה משהו שנלחמים עליו, לא משהו שמקבלים".

- מה מכל זה העברת לילדיך?

"הילדים שלי מקבלים את עניין העצמאות כמובן מאליו, אולי בצדק, כי הם כבר נולדו למדינה קיימת. הם יודעים שהיתה מלחמה, ושאנחנו בסכנה גם עכשיו. אני והדור שלי לא לקחנו חלק במלחמת השיחרור, אבל בהמשך השתתפנו במלחמות סיני, ששת הימים ויום הכיפורים".

- קשה לך לשמוח ביום הזה?

"כן, מאוד. אצלי יום הזיכרון יותר דומיננטי מיום העצמאות. אני מקפיד ביום הזה לעלות לקברים ולזכור. חייבים".

- כמי שגדל עם המדינה והתרבות שהתהוותה בה, האם לדעתך הגענו לעצמאות תרבותית?

"עצם העובדה שאנחנו מדברים עברית, ועושים קולנוע ותיאטרון בעברית - שפה שהיתה רדומה עד תחילת המאה - זה דבר מדהים. זו תרבות מקומית, המנסה להשתלב בתהליך הגלובליזציה. התרבות שלנו פורחת, ואני מאמין שיהיה כאן טוב. בגדול, בעולם היום יותר מבינים אותנו, למרות הצביעות הצרפתית והבלגית. עכשיו גם האמריקאים מבינים מה זה מחבל מתאבד".

יהורם גאון: "בארטר של תה תמורת מלפפון"

יהורם גאון הוא אולי אחד הזמרים המזוהים ביותר עם שירי המולדת. גם הוא חתום על נקודות מפתח רבות בתרבות הישראלית, כמו "שלישיית גשר הירקון", "קזבלן" וקריירת הסולו הארוכה שלו. את הסמכותיות הממלכתית של גאון הבינו לאחרונה בערוץ הראשון, שם הוא מריץ את תוכנית הבידור שלו, הסוקרת שנים בתולדות המדינה. "את יום העצמאות הראשון שלי ביליתי בקומזיץ בעמק המצלבה. כל תנועות הנוער התאספו ועשינו מדורות. עם המשפחה חגגתי את העצמאות עוד קודם, בכ"ט בנובמבר, בישיבה מול מקלט הרדיו וסימון המדינות, מי אמרה YES, ומי NO. ראינו שקמה מדינה, והתחלנו לרקוד באופן ספונטני. אני זוכר את הסיסמה 'מדינה עברית, עלייה חופשית'. הייתי בסך הכל בן שמונה, ילד בשכונת בית הכרם בירושלים".

- מה הייתם עושים כילדים ביום העצמאות?

"היינו הולכים לעיר לראות את המצעד ממרפסת ברחוב יפו. זה היה מרהיב. היום משהו בחג הזה הפך להיות מטרד. הפטישים, הספריי, אין כלום בין החגיגה לבין המהות. אין ספק שאיבדנו את המשמעות האמיתית של החג. זה דור שגדל לתוך ארץ 'רגילה'. אני עוד זוכר שאחי ואבי היו חברים בהגנה והיו עסוקים בשמירות בבית הכרם. אחי גם היה מכובשי אילת".

- איך התנהלו החיים בזמן המצור על ירושלים במלחמת השיחרור?

"הבנתי רק בדיעבד שבמצור היה רעב אמיתי. היום, כשאני שומע על מצוקות, אני משווה זאת לימים ההם, כשהיינו ממש רעבים ללחם. עשינו עם אנשי השיירות עיסקת בארטר, תה תמורת מלפפון. אבי חתך את המלפפון לשבעה חלקים וכל אחד מאיתנו קיבל חלק. כמה שאוכל במסעדות פאר, זו היתה הארוחה הכי טעימה שאכלתי בחיי. שתינו מים מפח שמילאנו בבאר בשכונת בית וגן. סבתי היתה אוספת חובזה מהשדה ומבשלת מרק. פעם הלכתי עם אמי, שהצליחה להשיג ארבע ביצים, והתפללה כל הדרך שהמוכס לא יתפוס אותנו במחסום. אבל המוכס תפס והחרים את ארבע הביצים, אמר לאמי שהפעם הוא מוותר לה והזהיר אותה שלא תעשה זאת שוב. התחושה היתה שיש מלחמה, שהיא תיגמר ואחר כך תהיה לנו מדינה עם ממשלה משלנו. היתה תקווה והיא נסכה אומץ, אפילו מול סוללת התותחים שרעמה בנבי סמואל ומול המטוסים המפציצים. אלה דברים שאי אפשר להעביר לדור הצעיר. כל מה שאני יכול לעשות זה לספר".

- מהי עצמאות בשבילך?

"כשאתה עצמאי כלכלית, אתה יכול לממש כל מה שתרצה מבחינה אמנותית, אם זה מחזה או תוכנית טלוויזיה. למעטים יש זכות כזאת, ולשמחתי הרבה אני מרגיש עצמאי".

- הגענו לעצמאות תרבותית?

"אני חושב שהיינו עם בעל עצמאות תרבותית לפני שלושת אלפים שנה, כאשר דוד המלך ריכז אותנו מ-12 שבטים לממלכה אחת. לאחר מכן היתה גלות, ובארצנו חזרנו שוב לנקודת ההתחלה. אנו עדיין מחפשים את הקשר בין הרומני לפולני ולטוניסאי, וייקח לנו עוד הרבה מאוד זמן. לדוד היה קל, כי כולם היו בני הארץ, והיום כל אחד מגיע עם התרבות של המדינה ממנה בא. ייקח הרבה יותר מ-55 שנה ללכד את כולם".

רבקה מיכאלי: "אני זוכרת עוצר, מלחמה ורעב"

במשך עשרים שנה, מ-1960 עד 1980, היה פסטיבל הזמר והפזמון הישראלי גולת הכותרת של המוסיקה הישראלית, ונוספה לו משמעות טקסית כשנערך במוצאי יום העצמאות. במשך תשע שנים, מ-1972 ועד אחרון הפסטיבלים, הינחתה אותו רבקה מיכאלי, אולי המנחה הלאומית, שהחזיקה בתואר המכובד גם בכיסא ליל שבת בימים של הערוץ האחד. מיכאלי נמנית עם הירושלמים שזכו לראות עצמאות בילדותם. "שכן שלנו העיר אותנו אחרי ההצבעה באו"ם בדפיקות על הדלת ובצעקות: 'יש מדינה, יש מדינה!'. רקדנו ברחובות, אני הייתי על הכתפיים של אבא. למחרת כבר התחילה המלחמה. הייתי אז בת עשר, ויום הולדתי חל חודש לפני זה של המדינה, ב-14 באפריל".

- מה את זוכרת מימי העצמאות הראשונים?

"אני זוכרת שביום העצמאות השני נשרפה ספריית הפועלים בצומת יפו-קינג ג'ורג', וזו היתה חגיגה גדולה לעיניים של ילדה. אני חושבת שיום הזיכרון הראשון חל ביום העצמאות השני. הלכנו לכיתה עם חצאית חאקי וחולצה לבנה, ומכיתה ד' הייתי מקריאה את 'מגש הכסף' בטקס בבית הספר. אני זוכרת שלפני קום המדינה אבי היה מתרגם ידיעות מטעם ההגנה מהרדיו, ואמא נעשתה לאחר המצור מפקדת מחנה. אפילו נסעתי איתה בדרך בורמה. כל בני המשפחה היו לוחמים, הדודים של אבי היו באצ"ל, בלח"י, בהגנה, בפלמ"ח ובצבא הבריטי. בן דוד שלי, שהיה חבר המפלגה הקומוניסטית הישראלית, נהרג. אני זוכרת עוצר, מלחמה, מצור ורעב. אבל לדעתי ילדים סבלו פחות במלחמת השיחרור, כי לא הלכו לבית הספר וכל המשפחה היתה ביחד".

- מהי עצמאות בשבילך?

"האפשרות לחיות את חייך כמה שיותר קרוב למה שאתה רוצה. אני לא אדם עצמאי, אני אדם תלותי, בילדי, במצבי הרוח שלהם. אני שמה עצמי על הקולב".

- את משתפת את הילדים בזכרונות?

"אני מאכילה אותם קציצות חובזה", היא צוחקת. "הם יודעים ושומעים מדי פעם סיפור או שניים. כשבתי היתה קטנה ושאלו בגן על הורים שהיו במלחמת השיחרור, היא אמרה שאמא שלה מתקופת בית המקדש".

- לדעתך פיתחנו תרבות עצמאית?

"אנחנו הולכים ומאבדים את זה. היתה כאן מדינה קטנה וענייה, ואז גילו אותה יהודים מכל העולם. חלקם באו בגלל שהמדינה נותנת המון, ורבים מאלה שהגיעו לא קלטו את הישראליות והביאו דברים גלותיים, כמו שנאת הזר. הם הורסים את המדינה מבפנים. המתנחלים הביאו לנו אסון, ואנשי כהנא הם האסון האמיתי המאיים על מדינת ישראל ותרבותה. אבל כמו שבוש אמר, אפשר להתייאש רק ברגע האחרון, ואני, כישראלית גאה, חושבת שאנחנו רחוקים מהרגע האחרון".

יהודה ברקן:"אני מתחיל לקבל תשובות לשאלות"

יהודה ברקן מתקשר לנו כבר שנים עם החג. סרטי המתיחות שלו היו מוקרנים ברצף בימי העצמאות וסימלו את ישראל היותר מגובשת, אולי שבעה, אך בהחלט צוחקת על עצמה ועל הסובבים אותה. בשנים האחרונות פנה ברקן אל הדת, למצוא תשובות לשאלות רבות שניקרו בו. מתוך המסע האישי של מי שהיה מסמלי החילוניות הישראלית ניתן לגזור על עצמאותנו כעם וכאדם.

"לפני חודשיים מלאו לי 58. כשהמדינה נולדה הייתי בן כמעט שלוש. אני זוכר את השנים הראשונות של חגיגות יום העצמאות. להסתובב ברחובות כמובן לא נתנו לי, אבל בנתניה, שם גדלתי, היתה במה מרכזית סמוך לקולנוע 'שרון'. החוויה הכי גדולה שאני זוכר היו הזיקוקין דינור. החגיגות העיקריות שלנו כילדים היו ביום העצמאות ובל"ג בעומר. היינו תחמנים ואספנו עצים לשני החגים".

- איך אתה רואה את העצמאות האישית שלך לאחר השינוי בחייך?

"מבחינת תפיסת העולם בתקופה החילונית שלי, עצמאות היתה לצאת מעבדות לחירות, למדינה עצמאית. אז הכל נתפס בהקשר המדיני. היום זו עצמאות שונה לגמרי, בה אני מחליט מה הם הדברים שבהם אני בוחר לעסוק. אני משועבד לתורה. אדם חילוני משועבד ליצרים ולדחפים, ואין לו כלים לעמוד מולם. בעולמה של תורה אתה מתמודד עם אותם דחפים ויצרים בהצלחה, וזו הרגשה נפלאה. חיזוק לכך קיבלתי במלחמת המפרץ: 39 טילים נפלו על המדינה, והנזק היה אפסי, מה שמביא את האדם לשאול את עצמו אם יש כוח מעל כל זה".

- היום אתה מושפע מהתרבות הדתית. לדעתך, הגענו לעצמאות תרבותית?

"הדבר היחיד שאני זוכר מהתקופה ההיא, זו מדורת השבט של שנות החמישים. היום אתה מגלה שהכל חיקויים אמריקאיים. איפה התקופה של כובע הטמבל? אני רוצה לראות שמישהו ייצור אופנה תנ"כית, שמישהו ייזום משהו בצורת הדיבור, שיתחילו להתייחס לאוכל כאוכל ולא כמוצר תאווה. אני אומר את הדברים האלה כאחד שמסתובב באירועי קירוב לבבות ורואה את הדברים האלה בעיניים. חבל שנצטרך להגיע למצב קשה על מנת שנחזור למקורות. הבסיס של הדת הוא דרך ארץ שקדמה לתורה, ואנו צריכים לכבד אחד את השני, אחר כך נעשה מצוות בין האדם למקום".

ספי ריבלין: "ישראליות היתה קיבוץ ומשה דיין"

"לא בכל מדינה יכול אדם לחגוג עצמאות כשהוא יותר מבוגר ממנה", אומר ספי ריבלין, ומשווה את יום העצמאות ה-55 לאלה שחווה במושב בו גדל. "היתה שמירה של בני המושב עם נשק, כמו היום, כאילו שום דבר לא קרה במהלך 55 השנים האחרונות". הוא יליד 47', נולד כמעט עם המדינה, וזוכר ש"אצלנו כמעט בכל בית היה הרוג ממלחמות ישראל, ויום העצמאות היה מעורב ביום הזיכרון".

- במה שונה יום העצמאות היום מבעבר?

"גם אז, כמו היום, היו בימות בידור והביאו אמנים גדולים. אבל אז היתה בחג הזה קדושה, זה היה החג החילוני הכי קדוש. לדעתי חלה היום זילות בעניין החיים. אולי בגלל הפיגועים, עוד לא סיימנו את מלחמת העצמאות שלנו. פעם היו מעברות, עולים מרומניה, מרוקו ותימן התכנסו ביחד והיתה תחושה של התהוות מדינה. היום אנחנו לוקחים את זה כמובן מאליו. היה גם מצעד צה"ל, ופעמיים לקחתי בו חלק כחייל. בתחילת מלחמת יום הכיפורים הייתי בחו"ל, והגעתי לחנות בה עבדו יהודים שהתגודדו יחד כדי לצפות בטלוויזיה. ברגעים כאלה אתה מבין את העוצמה בכך שיש לך מולדת. היינו הראשונים שפגשו את היהודים ששרדו מהשואה. אתה מבין את ההלם, יהודי יכול להחזיק נשק...".

- הגענו לעצמאות תרבותית?

"קשה לומר את זה עלינו, כמו שקשה לומר את זה על ארה"ב. סקוטי אחד אמר לי פעם שאנחנו עם מיוחד שיכול לצחוק בלי לשתות. אנחנו כאן יותר ממאה מדינות שונות. כל שבת כשאני פותח את רדיו זה יוון, בבת ים על החוף זה טורקיה, הכל כאן מעורבב. פעם ישראליות היתה קיבוץ ומשה דיין, אחרי זה לתת כאפה ולומר אחלה. אין תרבות נקייה ומזוקקת".

- מהי הישראליות היום?

"אין כאן שקט לרגע, וזאת הישראליות הכי גדולה. תאר לך אם יהיה כאן שקט, הרי לא נדע איך לאכול את עצמנו. השמחה הכי גדולה בארץ היא השמחה לאיד. אני לא מאמין שוטה, אבל מנסה להאמין שיהיה טוב".

זאב רווח: "מגיע לנו להיפגש עם הלוחמים"

"המצעד היה מסמר היום", מתרפק זאב רווח על הזכרונות. "המצעדים היו יוצאים מתחנת הרכבת בירושלים, והיינו באים לראות אותו אחרי לילה של ריקודי עם, כל חברי תנועות הנוער בירושלים. גדלתי במוסררה בבית מאוד ציוני. היתה גאווה לאומית, ואני מצר על זה שאין היום מצעדים. מגיע לנו להיפגש עם הלוחמים, לא רק מעל מסכי הטלוויזיה".

- ומה השתנה היום?

"אנחנו שוחטים כל דבר שקיים בו שריד של פטריוטיזם, כאילו שזה דבר מגונה. כל עם צריך להיות גאה בצבאו, בייחוד עם צבא הומאני כמו שלנו. העם צריך לומר תודה לצה"ל. גם ירושלים של אז היא לא כמו היום. לירושלמים היתה גישה מיוחדת לעצמאות, לחברות, כולם היו יוצאים החוצה. היינו באים למחנות העולים במגרש הרוסים, לצופים ברחביה. היום הדת השתלטה על העיר".

- איך תגדיר עצמאות?

"חופשי, ציפור דרור בארצי. אני פטריוט ללא תקנה. אני רואה חייל, מייד דומעות לי העיניים. יש לי בן בהנדסה קרבית, ואני תמיד לוקח טרמפים כמו נהג מונית, אבל עם אהבה".

- יש תרבות ישראלית?

"לדעתי, אנחנו מומחים בלהמציא דברים מהתחת, מומחים בלא לפרגן. יש משהו כללי שלא קשור רק לתרבות של תיאטרון ומוסיקה, אלא לתרבות שלנו כישראלים. צריכים להחזיר את השמחה לעם. אנחנו מדברים ביום העצמאות על האנשים שבנו את המדינה, והורסים להם את החיים בו זמנית. איפה העזרה ההדדית, החמלה שאיפיינה אותנו? בכיתי כמו ילד קטן על הילד שהתאבד כי לא רצה להיות לנטל על אמו. אנחנו צריכים להעלות על נס את כבוד האדם".

אביהו מדינה: "כשכולם אוכלים, אני מבדר"

אביהו מדינה שייך לדור שאחרי, נולד כשהמדינה היתה בת שנה. גם הוא זוכר את מצעד צה"ל של 1957, אז היה בן שמונה. "לא נולדתי לפני 1948, כך שאני לא מכיר צורה אחרת של חיים. נולדתי במדינה עצמאית, ואין לי למה להשוות. גם אני עצמאי, לא עבד של אף אחד".

- מהו החג בשבילך?

"מאז שהתחלתי להופיע, זהו אחד הימים הקשים בשנה. אני מתרוצץ מבמה לבמה, ולכן אין לי הרגשה של אזרח מהשורה. לא פיקניקים ולא על האש ולא משפחה. כשכולם יושבים לאכול, מישהו צריך לבדר".

- יש לנו עצמאות תרבותית?

"אני חושב שאנחנו עדיין מחפשים את העצמאות התרבותית שלנו. בעבר הסתמכנו על תרבות זרה מתוך רגשי נחיתות, ולשמחתי היום אנחנו יוצרים מהחומרים שלנו. אנחנו מושפעים מהסביבה, אך מעצבים מוסיקה ותיאטרון ישראליים. הדבר בא לידי ביטוי בייחוד במוסיקה הקלה, שבה אין יותר עשירה ממדינת ישראל. קשה למצוא מגוון כזה בהודו, גרמניה או יפן, כי כאן כולם נפגשים ביחד. אני תמיד אומר שצריך לחפש את הדיסקים של בית המקדש, כי היוונים גנבו לנו אותם, והמוסיקה היוונית היא שיכפול של המוסיקה מבית המקדש...".