שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מסברה ועד הסוף
    איך רצינו לבנות כאן מכונית ספורט אמיתית, ואיך הצלחנו לרגע קט לעשות את זה, ומה קרה למי שהחליט לעזור לנו בדרך להגשמת חלום

    כמו רבים וטובים, גם יצחק שובינסקי, האיש שמאחורי חברת אוטוקארס הישראלית (סוסיתא, זוכרים?), נדבק בחיידק מכוניות הספורט. אתם יודעים, מכונית שמושכת את העין, והאוזן, ומייצרת רגשות ואהבה בלתי מסויגת. "ולמה שלנו לא תהיה אחת כזו", שאל ודאי עצמו, "כזו שנוכל אפילו לייצא, להרים את המורל ולנפח את החזה הציוני בעזרתה?".
    היום זה קצת אחרת. הרעיון כי יצרן ישראלי, אשר בקושי ידע לבנות מכוניות לבד - שלא לדבר על לתכנן אותן - יוכל להציע לעולם מכונית ספורט או רודסטר דו-מושבית פתוחה, נראה הרי כבדיחה טובה לקומזיץ. אבל במדינת ישראל המתפתחת, כאשר המוח היהודי המציא לנו פטנטים בשפע, הכל נראה אפשרי. כמו נניח לכבוש את השוק האמריקני בסערה עם מכונית פתוחה, כזו שתסייע מאוחר יותר גם למכירות הסוסיתא מעבר לים.
    ותאמינו או לא, הרעיון הזה עבר אפילו לפסים מעשיים, זאת לאחר ביקור של אותו שובינסקי בתערוכת מכוניות הספורט של לונדון ב-1960. האיש אכן ומצא את אשר ביקש. ומה שחיפש היה מרכב מכונית נאה מתוצרת "אשלי", שיועד במקור לשידוך הדוק עם שלדת אוסטין 7. שובינסקי אגב התלהב בביקור גם משלדה חדשה של "לה-בלאמי" שהותאמה למנוע פורד.
    הפנייה הישראלית לרליאנט הבריטית, השותפה הוותיקה בשלב זה, הייתה מהירה וזכתה לתגובה נלהבת. בדרך הוחלט גם לרתום למשימה הגרנדיוזית מנוע של פורד קונסול בנפח 1.7 ליטר והספק מרבי של 63 כ"ס, וזהו. גבירותיי ורבותיי, קהל נכבד. הסברה הישראלית נולדה.

    החלום

    כזכור, עד שהחלה לעסוק בסוסיתא, לא עסקה רליאנט במכוניות בעלות ארבעה גלגלים. ולכן, לא מפתיע היה לגלות כי בשלב העבודה נתקלה בבעיות קשות של שידוך בין שלדה למרכב. לכן גם מובן מדוע במכונית הראשונה שהושלמה, התפרקו המתלים עוד לפני שיצאה משערי המפעל.
    אבל ב-1961 הוצגה המכונית החדשה בתערוכת המכוניות הבין לאומית של ניו-יורק, וזכתה אפילו לתגובות אוהדות. המראה החיצוני היה נאה למדי, עם אזכורים ל… פרארי. זאת למעט שני מגיני כרום בוהקים שנדרשו עקב "תקנות בטיחות". אותה מכונית שהוצגה בניו-יורק - כמו מאה הראשונות - יוצרה אגב בבריטניה, ורק אחר כך נשלחו כמה עשרות "קיטים" להרכבה בישראל. אלא שהסברה החביבה הייתה חלשה מדי, יקרה מדי ופשוטה מדי. הכישלון היה מהיר וצורב.
    בישראל לפחות. כי הרעיון הבסיסי מאד מצא חן בעיני היצרן הבריטי הקטן. וכך המשיכו אנשי רליאנט לבנות מכוניות ספורט בעלות ארבעה גלגלים, ולמכור אותן בבריטניה. ולשם הדיוק ההיסטורי חובה לציין כי מדובר היה באמת ובתמים באחות תאומה-זהה, אשר ענתה לשם "סייבר". אגב, מאוחר יותר זכתה גם למנוע גדול וחזק יותר, בעל שישה צילינדרים.
    אבל אי אפשר שלא להכיר בעובדות. מדובר היה ברעיון ויוזמה ישראלים לכל דבר ועניין, וממש לא משנה כמה מכוניות נמכרו. ועובדה היא כי אותו רעיון היה זה שהצעיד את החברה הבריטית קדימה. זו המשיכה במלא התנופה, ועל בסיס שלדת אותה סייבר, הציגה מאוחר יותר את ה"סימיטר" הראשונה, מכונית קופה נאה ואלגנטית. זו כבר זכתה לעיצוב מבית היוצר של "אוגל", שהוזמן במקור עבור דיימלר, לימים יגואר.

    תהילה של ממש

    אותה סימיטר בריטית הובילה מאוחר יותר - בדרך מוזרה למדי, הכוונה המקורית הייתה בכלל לפתח גרסה ספורטיבית ל"אנדול" הטורקית… - את רליאנט של תחילת שנות השבעים לסימיטר GTE המפורסמת והמצליחה. המכונית שהוכיחה לראשונה כי ניתן לשלב בין מרכב סטיישן לתדמית ספורטיבית.
    עם שתי דלתות, ארבעה מושבים ומנוע שישה צילינדרים, הציע ה-GTE שימושיות של סטיישן, יחד עם ביצועים של מכונית ספורט. והסימיטר הזו, אסור לשכוח, הראתה את הדרך למכוניות מפורסמות לא פחות כמו וולוו P1800 ES, ואפילו לנצ'יהHPE . יש אפילו הרואים בה את הראשונה לדור ה"סטיישן עם אקשן".
    ומכונית זו הביאה את רליאנט ללא ספק לשיא הצלחתה. היא ככבה בסרטים, ואפילו בית המלוכה אהב ורכש אותה בכמויות. כך למשל התהדרה הנסיכה אן בלא-פחות מתשע כאלה. דרך אגב, ה-GTE הייתה, כך מספרים, המכונית הראשונה עם מגב אחורי. סתם, שתדעו.

    אור לגויים

    בכל אופן, איך שלא מביטים, בזכות העבודה המשותפת עם אוטוקארס הישראלית, ובעיקר הידע שנרכש בעבודה עם גוף חסר כל יכולת, מורשת וממון, הפכה רליאנט למומחית גדולה בסיוע להקמת יצרני רכב בשווקים מתפתחים.
    כך החלה באמצע שנות השישים לפתח את האנדול המוזכרת, המכונית הטורקית הראשונה, שיוצרה עבור מפעלי "אוטוסאן". ויש מי שלוחש לנו כי בשידוך בין שתי החברות הייתה מעורבת ביותר מאופן אחד גם אוטוקארס הישראלית. גם האנדול יוצרה תוך שימוש במכללים של פורד ומרכב פיברגלאס. וכן, היא אכן הגיעה ארצה בשנות השבעים.
    מאוחר יותר המשיכה רליאנט בדרך זו, ופיתחה גם את ה"מאבי" (על בסיס הרגאל) עבור יוון, ואת ה"דולפין" (המוכרת לנו כ"קיטן", זוכרים? "24 קילומטר לליטר..") עבור סיפאני ההודית, יצרן שסיים את דרכו רק לאחרונה. ואם אתם שואלים עצמכם באיזו אזוטריה בדיוק אנחנו עוסקים, נזכיר רק כי אותה אוטוסאן קטנה מטורקיה, הפכה עם השנים לשותפה רשמית של פורד. במפעליה מיוצר היום הקונקט שהושק השבוע בארץ.
    ורליאנט עצמה? בסופו של דבר, לאחר הצגת יורשת דומה-מדי לסימיטר GTE , בצעו שם את ההימור הלא-נכון וחזרו לרודסטר אחרת, שגרמה להם הפסדים רבים. ואז באה פשיטת רגל אחת, ועוד אחת, וחזרה למכוניות פשוטות עם שלושה גלגלים (בשם "רובין"), וצרות אחרות. אשתקד נסגרה החברה סופית.

    תודה בני הספל ומועדון החמש



    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אוטוקארס סברה...
    עשתה ספורט בישראל...
    וגם בחו"ל, בשיתוף רליאנט...
    שסיימה את חייה עם הרובין
    ynet רכב בפייסבוק
    לוח winwin
    מומלצים