בעקבות רוצחו של הנשיא לינקולן

רוב הישראלים המבקרים בארה"ב או חיים בה פקדו בשלב מסוים את הבירה וושינגטון, על בנייני הציבור הגדולים והמוזיאונים המדהימים שבה. אחד מאתרי החובה בעיר, אחרי הבית הלבן, גבעת הקפיטול ומוזיאון השואה הוא האנדרטה המרשימה לזכרו של אברהם לינקולן, הנשיא הראשון בהיסטוריה האמריקנית שנרצח.

אתר מעניין לא פחות הוא הפורד תיאטר, המקום שבו נרצח לינקולן על ידי שחקן מובטל בשם ג'ון ווילקס בות'. מסלול תיירים פופולרי לאלה שכבר מיצו את הבירה עובר דרך התחנות העיקריות במסלול ההימלטות של אותו בות', מוושינגטון לאיזורים חקלאיים שלווים, שהזמן בהם נראה כאילו עצר מלכת.

שביל הבריחה

לינקולן נרצח בתא צפייה פרטי בתיאטרון פורד, בסיומה של הצגה שאליה הגיע עם כמה מקורבים. היסטוריונים שמכירים את האולם היטב אומרים שתאו של הנשיא לא היה מהמקומות האטרקטיביים בתיאטרון. אולם, לינקולן בחר בו כדי שהקהל יוכל להביט בו בנוחות, מה שהקל, בלי דעת, על האיש שרצח אותו.

יותר ממיליון תיירים מבקרים מדי שנה באולם שבו נורה הנשיא, ב- 14 באפריל 1865, וממשיכים לבית פיטרסון, שאליו הובא לינקולן הפצוע ושבו נקבע מותו מאובדן דם.

הכר הספוג בדמו של הנשיא ה- 16 בתולדות ארה"ב נותר במקום. הכר מוסתר כיום מהמבקרים המזדמנים, שחלק גדול מהם שוחרי רציחות ומעריצים של צ'רלס מנסון.

רוצחו של לינקולן, ג'ון בות', היה קנאי דרומי שהתנגד לביטול העבדות. הוא עצמו היה שחקן בתיאטרון והוא זינק מהבמה לעבר תאו של הנשיא וירה בלינקולן תוך צעקות. הקהל צפה במחזה כאילו הוא המשך של מה שמתחולל על הבמה. בות' הצליח לברוח מהאולם, לעלות על סוסו שהמתין רתום בחוץ ולהימלט דרומה. מסלול המעקב לתיירים בעקבות בות'

עובר דרך מרילנד, וממשיך, אחרי חציית הנהר פוטומק, לעבר מדינת וירג'יניה, הגובלת בבירה האמריקנית מדרום.

בשנות מלחמת האזרחים ואחריהן היתה וירג'יניה אחת ממדינות הקונפדרציה של הדרום. מיותר לציין שלינקולן, ומלחמתו לביטול העבדות, לא היה פופולריים במדינה. אבל גם במרילנד, שמקיפה את וושינגטון משלושה צדדים, לבם של התושבים היה נתון ברובו לפורשים מהדרום, למרות שרשמית המדינה היתה שייכת לאיחוד הצפוני.

התמיכה בסנטימנט הדרומי התבטאה, בין היתר, במספר הרב של מרגלים וסייענים ששרצו במרילנד, שהיתה בזמן מלחמת האזרחים מה שברלין היתה בזמן המלחמה הקרה. הם סייעו לרוצחו של לינקולן להרגיש ממש בבית. בכל מקום שאליו הגיע זכה בות' לאהדה וסיוע.

הפונדקים שלאורך הדרך מוושינגטון לריצ'מונד שימשו באותה תקופה כתחנות דואר של האיחוד הצפוני אבל גם כבתים בטוחים לסוכני הדרום. בות' חש בטוח למדי כאשר נכנס, כשעתיים לאחר הרצח לפונדק בסוראטסוויל (Surrattsvile)

הממוקמת כ- 13 ק"מ מדרום לוושינגטון, מלווה בחבר שסייע לו בשם דייוויד הארוד.

בפונדק המתינו לבות' בקבוק וויסקי וחיוכה של בעלת המקום, אחת מרי סוראט, שהיתה מן הסתם בסוד התוכנית המקורית של בות'. סוראט דאגה לתדרך את יושבי הפונדק לקראת בואו של החוטף. מאוחר יותר הועמדה מרי סוראט למשפט ונתלתה על הסיוע שהגישה לרוצח הנשיא, למרות שלא נמצאו הוכחות רציניות לכך שהיא ידעה על התוכנית לרצח או על כך שבות' מתכוון לעבור דרך הבית שלה עם סיום המבצע.

כיום הפונדק של מרי סוראט נקרא "קלינטון", הוא שוחזר ונראה כמו שהיה בשנות השישים של המאה ה- 19. הפונדק הפך למעין מוזיאון וכולל מוצגים הקשורים לרצח. פונדק משמש גם כמשכנה של "אגודת סוראטסוויל" החוקרת את רצח הנשיא וכל מה שקשור בו. לחברי האגודה יש גירסה משלהם לגבי הנסיבות המדויקות של הרצח, השונה לגמרי מהגירסה הרשמית. האגודה מציעה לתיירים טיול בן יום. אפשר לפנות אליה בטל':1121 868 301.

החבל שקפא מלכת

מסלול הטיול של האגודה עובר מאולם תיאטרון פורד, דרך הפונדק בסארוטסוויל ועד חוות גארט'ס (Garret's) ליד פורט רויאל, וירג'יניה. אנשי האגודה טוענים שהטיול שלהם, הנמתח לאורך 12 שעות, מהזריחה עד השקיעה, משחזר בדייקנות את 12 ימי מסע ההימלטות של הרוצח.

המסלול עובר ברובו דרך כביש U.S.-301, שמהווה את פרוזדור הכניסה לצ'רלס קאונטי, חבל הארץ הכפרי בדרום מדינת מרילנד. כשמעמיקים לתוך צ'רלס קאונטי, מגלים חבל ארץ פסטורלי שנראה כאילו לא השתנה במאום מאז ימי הרצח. הרוצח בות', יחד עם האיש שליווה אותו, דייוויד הארוד, הופיע בבית החווה של משפחת מוד ב- 4 לפנות בוקר. הוא ביקש

שבעל הבית, רופא בשם ד"ר סמואל מוד, יקבע את רגלו השבורה שנפגעה בזמן הזינוק על הסוס. הטיפול המסור של הרופא, שאף שיכן את הרוצח בביתו במשך כמה שעות, זיכה מאוחר יותר את דוקטור מוד בעונש של מאסר עולם עם עבודת פרך.

למזלו של ד"ר מוד, בזמן שהותו במאסר פקדה את הכלא מגיפה קשה של "ילופיבר" (סקרלטינה). והרופא המסור, שנחלץ בגבורה להצלת האסירים והסוהרים, קיבל בתמורה חנינה מהנשיא.

בית החווה המקורי מנוהל כיום כמוזיאון על ידי אגודה שהוקמה במיוחד לצורך העניין. נכדתו הישישה של הרופא עסקה במשך שנים רבות בהדרכת תיירים מזדמנים במבואות הבית המרוהט בחלקו ברהיטים המקוריים שהיו בו ובכמה פריטים שהדוקטור בנה במהלך תקופת מאסרו. בניגוד לפונדק של מרי סוראט, בו מתייחסים להנצחת מסלול ההימלטות באופן אובייקטיבי, צאצאיו של ד"ר סמואל מוד מזדהים לחלוטין עם הרופא ועם הסבל האישי שעבר בגלל שבחר לעמוד מאחורי עקרונותיו המוצקים והושיט עזרה לרוצח הנמלט.

חלק מהמקומות שבהם שהה הרוצח נמצאים כיום בידי אנשים פרטיים שלא ראו עניין בהנצחת המאורע. התחנה הבאה בביקור המאורגן היא קבוצת בתים בעיר בראיינטאון (Brayantown) שממוקמת בהמשך הכביש. במקום זה שכן פונדק שפטרוניו של הרוצח הפכו אותו למפקדה. היום נמצא המקום בבעלותו של סוכן לשעבר בסי.איי.איי. שכמו הרוצח, הוא שחקן שייקספירי במקצועו. בעל הבית רואה בסיפור כולו מעין דרמה היסטורית, כדי להביע את העניין שלו בפרשה הוא בחר למכוניתו את לוחית הרישוי: 65 APR 14 (התאריך שבו נרצח לינקולן).

מהתחנה האחרונה במסע ההימלטות של ג'ון בות' לא נותר שריד. אוטובוס התיירים של אגודת סוראט עוצר לעת ערב בנקודה על כביש 301 המצוינת רק באמצעות שלט דרכים. כאן היתה ממוקמת חוות גארט. לכאן הגיעו הרוצח וחברו עם השקיעה ביום העשירי להימלטותם. בבית החווה קיבלו השניים מזון וחדר לנוח בו. אולם מנוחתם הופרה כאשר למחרת הגיעה למקום יחידת פרשים מניו יורק, שהחלה לצור על החווה. בשלב מסוים שרפו הפרשים את אסם הטבק שבו התחבאו הרוצח וחברו. החבר, הארוד, הודיע מיד שהוא נכנע, אבל בות' החליט להמשיך להסתגר עד שבסופו של דבר הוא נורה בצווארו.

העלמותם המוחלטת של מבני החווה שהיו במקום הולידה אווירה של מסתורין וחרושת שמועות. היו שטענו שלא בות' הוא האיש שנורה באסם הטבק, ושהוא הצליח להימלט עוד לפני שבאו הפרשים מניו יורק. יש שטוענים שהוא מת בשיבה טובה בתחילת המאה העשרים. הטיול אולי לא יפתור לגמרי את החידה, אבל גם כך הוא חוויה מומלצת. פרטים נוספים אפשר למצוא באתרים: www.virginia.org www.mdisfun.org