פשרה ופישרה
האינטרס האמיתי של הציונות הוא מדינה יהודית עצמאית ודמוקרטית, ויש החושבים שיש אינטרס נוסף: לחיות. זה צריך להיות הבסיס לפשרה עם הפלסטינים
ראש הממשלה המנוח, לוי אשכול, נשאל פעם על-ידי עיתונאי האם נכון שהוא פשרן. "זה נכון", ענה, "אני מתפשר ומתפשר עד אשר אני משיג את שלי…". לא הכל מבינים כמוהו את חוכמת הפשרה ויתרונותיה. גרוע מכך: לא הכל מבינים מה הם באמת רוצים להשיג, קל וחומר מה הם יכולים להשיג ומה צריך להישאר בגדר חלום ומשאת נפש, שממילא אינם בני השגה.
הפשרה איננה בהכרח ביטוי לכניעה ולויתור על החיוני, אף כי מעצם הגדרתה גלום בה ויתור. מול הוויתור שבפשרה עומד ההישג של סיום המאבק ו"קניית" הסיכון. מי שמשוכנע כי נצחונו במאבק מובטח וכי מחיר הניצחון זניח ומוצדק – מן הסתם יימנע מפשרה. ואולם, מי שלוקח בחשבון שלעולם אין ביטחון בתוצאות המאבק, שיש מחיר שגם הניצחון המפואר ביותר לא יצדיקו, ואף מחשב בתבונה את גורם הזמן ותוצאותיו, ישקול ביתר כובד ראש את הרווחים הוודאיים שיש בפשרה, בבחינת מוטב ציפור אחת ביד מלהקת ציפורים על העץ. קל וחומר כשמדובר בפשרה המביאה אחריה אי-לוחמה וחיסכון בחיי-אדם.
יש האוחזים בגישה הפוכה: "למות או לכבוש את ההר". בין שיש בגישה זו גבורה מעוררת השתאות או יצרים עזים הכובשים את בעליהם - רק לעיתים נדירות ביותר מבטא "כיבוש ההר" חוכמה, ויש בו צידוק למסירת הנפש.
כאמור, ראשית חוכמה היא להגדיר את האינטרסים האמיתיים והחשובים, ולהפריד את המוץ מהתבן. האינטרסים האמיתיים של הציונות, לדוגמה, הם להקים לעם היהודי בארץ ישראל מדינה יהודית עצמאית ודמוקרטית. עוד אינטרס, שיש המייחסים לו חשיבות: לחיות. מהגדרת אינטרסים זו נגזרת המסקנה שאין אפשרות לקיים מדינה יהודית ודמוקרטית בכל שטחי ארץ ישראל, שהרי תוך פחות מעשור יהיו הפלסטינים רוב האוכלוסייה באזור. במדינה משולבת אוכלוסין (יהודית-פלסטינית), שבה שוכנים זה לצד זה כובשים ונכבשים, עניים מרודים (בהכנסה שנתית ממוצעת של 2,000-3,000 דולר) ואוכלוסייה בתנאי רווחה (הכנסה שנתית ממוצעת של כ–15,000 דולר), ובה מפעפעת מורסת הפליטים (ואחת היא מי אשם בהיווצרותה) – העוינות והאלימות בין העמים הן בלתי-נמנעות. הפתרון הריאלי היחיד במציאות זו הוא ההפרדה בין העמים.
הפרדה כזו חייבת להתבצע תוך הקפדה מרבית על שמירת האינטרסים החיוניים של הציונות, כהגדרתם לעיל. אין הבדל עקרוני בין שוחרי ארץ-ישראל השלמה למחנה היוני בכל הנוגע להגדרת האינטרס הביטחוני. הוויכוחים במישור הטקטי – כיצד לקדם אינטרס זה – ניתנים ליישוב ולהסכמה. ההבדל העקרוני הוא בכך שמצדדי ארץ-ישראל השלמה דבקים בעיקרון (המקודש בעיניהם) של שלמות הארץ, ומנפנפים בנימוקי הביטחון כפועל יוצא של הגשמת העיקרון.
אינטרסים מול כבוד
שני מבחנים עצמיים מוצעים למתלבטים: האם אתם אישית מוכנים לשלם את המחיר הכרוך בהמשך הלוחמה (כמו נפילת בן משפחה, חלילה), או שמא תעדיפו להגיע לאותה פשרה ולמנוע את הקורבן? עד כמה מאפשרת לכם אישית המציאות הנוכחית להגשים – להבדיל מדיבורים גרידא – את הקשר והזיקה לחלקיה היקרים של ארץ ישראל השלמה?
כאשר מדובר בפשרה בנושא "שטחים" (כלומר, היכן יותווה הגבול הסופי בין ישראל לפלסטין) – וזו פשרה כואבת לרוב היהודים, כולל "היונים" – אין בה בהכרח פגיעה באינטרסים האמיתיים של הציונות. לעומת זאת, "זכות השיבה" (כפי שרואים אותה הפלסטינים) פוגעת ישירות באותם אינטרסים ועל כן איננה קבילה. אם האינטרס הפלסטיני (המוצהר או החבוי) נותר עדיין חיסול הציונות והישגיה – כי אז אין מנוס ממלחמת חורמה בלתי-מתפשרת. ואולם, אם הוא יוגדר כמקבילו של הישראלי, ואילו הטענה בעניין "זכות השיבה" תיוותר בתחום היוקרה, מס השפתיים לרגש וסוג של משאת נפש (בדומה למקבילה היהודית "ייבנה המקדש") – כי אז אפשר "לחיות" עמה.
האינטרס הציוני מצווה לרוקן מתוכן מעשי עד כמה שניתן את משאת הנפש הפלסטינית הזו אגב פגיעה מזערית בהיבטי הרגש והכבוד הכרוכים בה. וזו פשרה ראויה, בנוסח אמירתו החכמה של לוי אשכול, המוזכרת בראש הרשימה: להתפשר על שטחים ועל יוקרה תוך כדי ניקוז מרבי של המוגלה האמיתית ממוקדי המורסה בארץ ישראל, ובראש ובראשונה מבעיית הפליטים.
פשרה מול מאבק (אילוסטרציה)
מומלצים
