לבד על האופניים בסיני

שש בבוקר שעון ישראל. התעוררתי בדיונה הקטנה ליד נואיבה עם חיוך מתקתק. שמש אדומה החלה להפציע מעבר להרי ערב הסעודית, מעירה את בעלי החיים הימיים שמנסים לסיים את פעילות הבוקר לפני שיגיעו הדגים עם מיכלי הצלילה על הגב. גם אני ניסיתי להתחיל מוקדם.
הכל התחיל לפני חמש שנים כאשר מסע אופניים מקהיר לישראל נקטע עקב מרפק שבור. הבטחתי לעצמי לנסות ולתקן את מה שנפסק. הפעם יצאתי לנסיעה עם כושר משופר, אופני כביש משודרגות ורק ארבעה בקבוקי מים וארבעה חטיפי פאוור-ג'ל. המטרה: להעפיל לסנטה קטרינה, ששוכנת 130 קילומטר מנואיבה, בגובה 1500 מטר מעל פני הים.

תה עם הגברים

בעין ח'ודרה, על המסלול לסנטה, נמצאת אחת מדיונות החול הגדולות בסיני. הר של ילדים קידם את פניי בתצפית לבקעת ח'ודרה. צילמתי אותם, ומייד הם הפכו לדוגמנים מקצועיים ודרשו כסף. "לא נותן כסף – מצטער". בבת אחת כולם התנפלו על האופניים, אחזו בהם ומנעו ממני להמשיך. הצעת הפשרה שלי היתה שכל אחד בתורו יצפור בצופר האופניים.
בתחתית ואדי ח'ודרה פגשתי את איברהים שחילץ עבורי שלושה בקבוקי מים מתוך מערה, הגיש תה מבלי לשאול, וחזר לכתוב מכתב אהבה. "איפה היא ?" שאלתי מצביע על המכתב.
- "בדהב".
- "ובת כמה היא?" חקרתי
- "14"
- "ואתה?" המשכתי
- "17"
- "ומתי מתחתנים?"
- "בגיל עשרים בערך. לא הולך לי עם המכתב הזה", הוא גירד בראשו.
- "תכתוב שם שאתה אוהב אותה מאוד, שהאהבה שלך אליה גדולה כמו המדבר בסיני..." קרצתי לאיבראהים והוא חייך בסתמיות, מוחק את מה שרשם עד כה והופך לכתוב על דף חדש.
"אני אכתוב שפגשתי רוכב אופניים... אתה רוכב עד לסנטה?"
שלושים קילומטר מאוחר יותר קיבלתי מים במאהל שבפאתי ואדי מראה. ג'אמל, ראש המשפחה ובעל עדר גמלים, שכח לרגע שהוא צריך לטפל בשלושה תיירים בריטים שהגיעו לחוות את חוויות המדבר. אחד מהבנים הצעירים אסף ממני את בקבוקי השתייה ושאר אנשי המשפחה נאספו לשתיית התה. נשאלתי אודות החיים בישראל וכמובן, מתי כבר יתחילו להגיע שוב תיירים מישראל ובכלל, מתי המלחמה תיגמר?

קפה עם הנשים

השממה חבקה מכל צד. כאשר רכב היה חולף בכביש, הייתי שומע אותו חמש דקות לפני שהיה מגיע אליי. היה חם, חם מאוד. הכביש לא היה באיכות טובה לרכיבת אופני כביש עדינות וניווטתי את דרכי בין החריצים המתפוצצים לרוחב הכביש.
כ-40 קילומטר מסנטה נשארתי שוב עם טיפות מים אחרונות. זיהיתי מאהל בדואי קטן, כקילומטר מהכביש. קיוויתי שאין אלו תעתועי שווא, הרמתי את האופניים על הכתף וכעבור כעשר דקות הליכה שמעתי עצמי קורא : "מרחבא – יש מישהו בבית ?" - חלפו מספר שניות ארוכות וחמות ושני ילדים הציצו החוצה. לפתע אישה צעירה הופיעה: "מרחבתיין".
- "מראאחב... האם יש גבר בבית ?" שאלתי בנימוס ואישה מבוגרת אחרת יצאה גם היא לקראתי.
- "מה אתה צריך ?" שאלה אותי הצעירה, מקפידה לכסות את פניה ברעלה
- "אני צריך קצת מים" הצבעתי אל עבר הבקבוקים.
- "בוא איתי" היא סימנה
- "זה לא בעיה... שאני ככה לבד ?" שאלתי
- היא צחקה "מאיפה אתה מכיר את בעיות הגברים והנשים אצל הבדואים?"
הובלתי לפינת הקפה. סואאד קוששה זרדים והדליקה במיומנות מדורה קטנה עליה הניחה קומקום קטן. חלצתי את נעלי הקליפים המצחיקות והתיישבתי. אחריי הגיעה אימא של סואאד ואחריה, נעזרת במקל הליכה, סבתא. הילדים הביטו בי כאילו נפלתי מאי שם. סואאד התעניינה במצב בישראל, לא חששה לחלוץ שד ולהניק את תינוקה, מקפידה כל העת לכסות את פניה ברעלה תוך כדי עישון סיגריה קטנה.
שאלתי מה המרחק שנותר עד לסנטה קטרינה. האם התפרצה ואמרה: "מעולם לא נסעתי על רכב, אבל עד לסנטה קטרינה זה יום הליכה לא קשה במיוחד". חייכתי ולא ידעתי אם דבריה הביעו עידוד או זלזול.

ארוחה של מנצחים

במרום השמיים השמש התעקשה להמשיך ולשלוח קרניים צורבות. הרוח היבשה התגברה והפכה לרוח פנים קשה. 11 קילומטר מסנטה תדלקתי מים מינראלים בתחנת הדלק. קינחתי בחפיסת הפאוור-ג'ל האחרונה שנשארה ברשותי והמשכתי מול רוח הפנים. היו אלה עשרה קילומטרים קשים במיוחד. כאב ראש התקיף והפריע ורק הרצון והידיעה המטופשת שעוד מעט מגיעים – רק אלה משכו.
לסנטה קטרינה הגעתי בשעה 14:00, שיכור מכאב ראש, שמונה שעות לאחר שיצאתי מנואיבה, מהן חמש וחצי שעות של רכיבה נטו. באחת המסעדות, בלי הרבה בירורים, ביקשתי את המנה הגדולה ביותר בתפריט ובנוסף חביתה מארבע ביצים, שני בקבוקי מים מינרלים ובקבוק קוקה קולה גדול (אחד מהסמים החוקיים והחזקים ביותר בשוק ההתאוששות). עד שהגיע האוכל הספקתי לחסל אשכול בננה, שני אפרסקים ולחמנייה גדולה. הארוחה עצמה כללה מרק ירקות, צלחת אורז גדולה, פתירים עם צלחת טחינה, רבע עוף, סלט ירקות ערבי, תפוחי אדמה וכמובן – חביתה.
שעתיים של מנוחה נדרשו לדופק שלי כדי לרדת ולהתייצב ואז הצטרפתי לארבעה ישראלים שחזרו מטיול בהרים וחלקנו מונית חזרה לנואיבה. הדרך נראתה ארוכה להפתיע.