סיפור פשוט

שם העט שלו היה אייזק ביקרסטאף, והוא חיבר את "מעשה באמבט", ולולא יצר אחר כך גם את אחד הספרים הגדולים של כל הזמנים – ספק אם מישהו היה מתעניין בביקרסטאף ויצירתו: טוב להיזכר בכך שאנחנו מכירים אותו בעיקר כג'ונתן סויפט, אבא של "מסעי גוליבר". במקור, בשנת 1726 כשהספר ראה אור, לא קראו לו כך, כי אם בשם המאוד לא משכנע "מסעות אל כמה אומות רחוקות בעולם". אלא שהן לא היו רחוקות כלל, ומשום כך – ולא רק בגלל האפקטים הקומיים הנפלאים – הספר הזה שרד, ועד ימינו הוא נחשב לסאטירה החשובה ביותר שנכתבה אי פעם בשפה האנגלית.

מי רוצה לבקר באי צף?

בשבתנו כקוראים בני שמונה בערך, אז אנחנו מתוודעים אליו לראשונה, כל מה שיש בו ענקים, גמדים והיפוך הסדר הטוב מקסים אותנו. אנחנו עסוקים במידות ובמשקלות, ב"הכי בעולם" ובמקומנו שלנו בתבל. אז ברור שנפילתו של גוליבר בשבי הליליפוטים מסבה שעות ארוכות של עונג צרוף, וגם האופן שבו הוא מגורש מארצם בעקבות כיבוי צופי של מדורה ודאי מעורר עליזות יתרה. בפרק השני של המסעות, כשגוליבר מגיע לברובדינגנאג, משכנם של הענקים – האמפתיה כלפיו גוברת, משום שבני שמונה ממילא מתבוננים בעולם מלמטה, מתוך תחושה מתסכלת שהם כמעט-יודעי-כל, אבל איש מלבדם אינו יודע זאת, ועדיין העולם נדמה קצת גבוה מדי. וחוץ מזה, אפשר לפנטז קצת על הענקית הנחמדה גלאמדלקליץ' שליבה נכמר על גוליבר והיא מנסה לגדל אותו כמעין חיית מחמד קטנה.
ומי איתנו לא היה רוצה לבקר פעם באי צף בים? לגוליבר זה קורה, והוא מגיע ללאפוטה – אבל שם מתגלה חבורה מאד משונה של מדענים-בעיני-עצמם, שיכולים להזכיר לנו בנוקשות ובפדנטיות שלהם מורים שאנחנו לא אוהבים. במהדורות המלאות של הספר, נמצא את חכמי לאפוטה עוסקים במיחזור מדעי של צואה אנושית, מתוך רצון אקדמי עז לשחזר את המזון שהיה המקור לצואה. למי שקרא את "גרגנטואה ופנטגרואל" של ראבלה, לא יכול להיות ספק בדבר מקור ההשראה לאובססיה המדעית הזאת. היא מצויה בפרק שבו ראבלה מפנה את חיצי הרעל המושחזים שלו כלפי המלומדים מאוניברסיטת פאריס, ועורך רשימה קומית של הספרים בספריה המוקדשים למחקר הצואה האנושית. כן, כך נראית האקדמיה של לגאדו – וכך נראתה, בעינו של העיתונאי הפוליטי והסאטיריקן סויפט, האקדמיה המלכותית הנפוחה והמשעממת של אנגליה בימיו.
אבל את זה לא נדע כקוראים בני שמונה. ייתכן גם שלא נאהב את הספר הרביעי ב"מסעות" שלוקח את למואל גוליבר לארצם של יצורים דמויי סוסים, בעלי הגיון רציונלי מדהים, מחוננים במידות תרומיות יוצאות דופן – אבל בעיני עצמם, אדוני ארץ. העבדים הם היאהו, ולמואל גוליבר, שמבקש להתקבל כאחד מן הסוסים, מתקשה לזהות אותם כבני אדם, אולי מפגרים מעט ממנו במידת התחכום שלהם, אבל בכל זאת בני אדם כמוהו. עוד מעט אסביר מדוע בעיני זה המסע החשוב ביותר מבין הארבעה.

המפלצת מן הים

פסבדו-ריאליזם נקי, פרוזה עניינית שאינה מתחכמת ואינה מאוהבת בעצמה וביפי הלשון שלה: כך כתובים המסעות הללו, אבל זו וודאי לא סיבה להתאהב. "אומות רחוקות", אמר סויפט כדי לתעתע בנו. בכל אחד מן הספרים מתקיימת בחינה קומית נוקבת של אספקטים מרכזיים בהתנהגות האנושית – ובעיקר, חוסר הסובלנות הטוטאלי שבני אדם מביעים כלפי ה"אחר" שנקלע אל תוך החברה המבוצרת שלהם.
הליליפוטים בטוחים שהסדר הטוב מחייב את עצם קיומם ככאלה, וגוליבר הוא מפלצת, במקרה הרע – ומשהו שאפשר להשתמש בו ולזרוק, במקרה הטוב. כשהוא מגן על ארצם מפני מתקפה ימית, הוא אמנם הופך לגיבור-לרגע, למרות שהליליפוטים בטוחים בתרומתם שלהם לאירוע – אבל אחר כך, כשהוא מציל אותם משריפה באותה פעולה פשוטה של כיבוי צופי, הם נחרדים מחמת חוסר הנימוס שלו, והוא שב והופך למפלצת.
בעיני הענקים הוא פשוט זניח, מין פסיק משעשע בשולי הקיום. נדרשת תבונת-הלב של ילדה שלא הפנימה את כל מוסכמות-עולמה כדי להתייחס אליו במידה של אנושיות. אבל גם גוליבר חוטא בחטא עצום של גאווה. מובן שבעיניו הענקים הם ה"אחר" והוא לא מצליח להסתגל, למשל, לעובדה שנקבוביות העור שלהם כה עצומות. גועל גדול מתעורר בו.
בעיני המלומדים באי הצף, הוא לא קיים אלא כאובייקט של מחקר. הללו איבדו מזמן את יכולתם להיקרא "הומניסטים".
ויפה מכל – חברה אידאלית ואידילית, אבל חברה של סוסים. עוצמת ההזדהות של למואל גוליבר, בסך הכל בן אדם, עם ערכי הטוב והקידמה היא כזאת, שהוא מוצא את עצמו מתכחש לזהות האנושית האוניברסלית שלו. הבחירה להשתייך על הסוסים ולהפנות עורף ליאהו היא בחירה של נאצי – אבל גם זו, בכשרונו העצום של סויפט, נראית בחירה לגמרי "טבעית".

משמונה עד שמונים

בשבתנו כבני שמונה או כבוגרים, אנחנו אוהבים את גוליבר, מפני שמגוון התגובות שלו לארועים המופלאים שעוברים עליו לגמרי נטול סממנים של זמן ומקום. סויפט פיענח את קוד ההתנהגות האנושי-באשר-הוא, וזה מה שהופך אותו לאחד מענקי הרוח של כל הזמנים. כן, הוא מטיף לסובלנות. כן, הוא מקעקע עד היסוד את הצביעות הפוליטית של החברה האנגלית – אבל בעצם, של כל חברה אנושית באשר היא. וחשוב מכל: הוא לא מטיף לנו. הוא מספר סיפור פשוט מאד. כזה שילדים בני שמונה יכולים לאהוב, כזה שבוגרים מוזמנים להציץ בו שוב וללמוד משהו על עצמם ועל היכולת, או העדר היכולת, להכיל את הזולת.
הספר היה רב-מכר ענק מרגע צאתו לאור. נכון שזה לא מפליא? האדם הקורא בן המאה השמונה-עשרה ובן המאה העשרים ואחת אולי שונים זה מזה בהעדפות הספרותיות שלהם, אבל כשמישהו סוף סוף מתמקד באמיתות אוניברסליות, ועושה זאת באופן שגורם לנו לצחקק – אנחנו ממשיכים לקרוא.