פלייבוי זה לא פורנו

בואו נהיה לגמרי כנים עם עצמנו: יותר מערוץ "פורנו", פלייבוי הוא ערוץ התעמלות קרקע ומכשירים המתבצעת על-ידי נשים שאינן לבושות סופית והמרחפות בקלילות יחסית מעל פני הקרקע בזכות שני בלוני ענק המחוברים מלאכותית לגופן. פלייבוי, יודעים כל מי שצפו בו, אינו קשור לפורנו, אפילו לא זה המכונה "רך". פלייבוי איננו פורנוגרפי יותר או פחות, נאמר, מערוץ האופנה – שאיתו, נדמה, אין לאיש שום בעיה.

אני בספק מסוים האם טרחה הגברת ויקי שירן, ראש הקואליציה הפמיניסטית-חברתית, הניצבת מאחורי העברת חוק הפורנו בכנסת ויוצאת כעת למאבק נגד התוכנית להחזרתו, לצפות באופן אישי בשידורי פלייבוי בטרם כללה את שידורי הערוץ בקטגוריית "פשעי שינאה נגד נשים" – לשם הושלך יחד עם הערוצים הכחולים. פשעי שינאה נגד נשים? אם בכלל, ניגשות מצלמות פלייבוי אל הנשים מנקודת מבטו המצערת והנחותה של כלבלב מזיל ריר; הן עוקבות אחר חמוקיהן המוארים, המופרזים מכל בחינה, מזוויות נמוכות, מאדירות, פטישיסטיות. המבט הגברי בו נוקט פלייבוי איננו זה הפורנוגרפי, כי אם זה של המעריץ חסר-האונים, הנער המתבגר הניצב הלום וחסר יכולת התמודדות בוגרת מול כל היופי הטבעי-מלאכותי הזה, מול הנשיות המוחלטת, המרוכזת עד כדי גיחוך, הג'סיקה-ראביטית. זו איננה שינאת נשים הניצבת בבסיסו של האתוס של פלייבוי, כי אם תמהיל מדויק מסחרית של חרמנות/הערצה/האדרה מנקודת מבטו של ג'נטלמן מזדקן – או, אם לדייק, של ממציא ומפתח המותג, יו הפנר, כיום גבר ישיש.

כל זה לא בא לומר כי פלייבוי הוא סוג של ערוץ ארטה נוסף, אלא שתהום גדולה פעורה בינו לבין עולם הדימויים והתפיסות של הפורנו, שבבסיסו שליטה גברית, חיפצון (מלשון חפץ) של האשה, כוח והשפלה. אם בכלל, פלייבוי מציג פירמידה הפוכה, שהמבט הגברי ניצב בתחתיתה והאשה המצולמת בקודקודה; האשה כמושא הערצה, כאלילה, כשלמות אסתטית. שאלו חובב פורנו שקדן (אחיכם? ההוא שמפרוורד לכם את הדברים המטורפים האלה?) האם פלייבוי מזיז לו משהו, ותקבלו תשובה שלילית חד-משמעית. מבחינה פורנוגרפית, פלייבוי הוא שיעמום-שיא. הוא מיופייף מדי, מלוקק מדי, מסחרי מדי. אין בו קמצוץ מהסליזיות הדרושה לפורנו. סקס הוא טוב כאשר הוא מלוכלך, ואין לכם מקום מואר ונקי מערוץ פלייבוי.

נתיב לתהילה

פלייבוי גם איננו חלק מתעשיית הפורנו – שטרם הוכיחה סופית כי היא לא מנצלת או מקרבנת באורח פלילי את משתתפותיה. לא; פלייבוי הוא, זה מכבר, אחד הנתיבים הנשיים המהירים והפופולריים ביבשת האמריקאית לתהילה מהירה ורווחית. הנשים המגיעות ל"פלייבוי" עושות זאת מתוך רצון מוחלט ובעבור סכומים משכנעים. שיקולים עסקיים קרירים מנתבים את החלטתן להכניס את השתלים המופרזים למקומות הרלוונטיים בגופן ולצעוד קדימה. איש אינו מבצע בהן "פשעי שינאה". מוצעת להן, בסך הכל, עבודת דוגמנות מסוג מסוים, פרובוקטיבי במידה, משתלם במידה גדולה. שינאת נשים – עצמית ודרך הזולת – קלה בהרבה לאיתור בקרב המעצבים המשגרים למסלולי ערוץ האופנה את השלדים המהלכים ההם.

העובדה כי המסך הישראלי הפך סגור באופן כה הרמטי, פונדמנטליסטי ושרירותי לכל סוג של ארוטיקה – מהמרוככת כשמפו של פלייבוי ועד הקשה של הערוצים הכחולים ז"ל – מציבה אותנו כיום במקום בו מסוגלת הקואליציה הפמיניסטית להתרומם על רגליה האחוריות לנוכח עניין כה זניח ערכית (אבל כה משמעותי מסחרית לכבלים וללוויין) כשידורי ערוץ פלייבוי. זה מסריח לא רק משמרנות, אלא בעיקר מחשיבה דוגמטית ומבורות ומהעדר יכולת סינון והבחנה.