נשמה יתרה

יש אינסטנט-פרשנות ואינסטנט-תשובה למצבנו הקשה, לעצבים המתוחים, למורל הנמוך ולתחושת חוסר האונים. תמצאו אותן במודעות גדולות (בשטח, בטקסט ובמחיר), המתפרסמות בעיתונים (מכיסו של מי?) ומנסות לעשות שימוש מתוחכם בבלבול שלנו.

באחת מהן תרגמו נפשות מקומיות טובות מאמר שכתב הפרשן צ'רלס קראוטהמר ב"טיים" ב-23 באוקטובר. לכאורה, רוב העובדות נכונות: ברק היה מוכן לוויתורים מרחיקי-לכת, וערפאת החזיר לו במלחמה. ומדוע, שואל קראוטהאמר, שערפאת יפסיק להילחם, כש"מועצת הביטחון, התקשורת המערבית והעולם הערבי מתייצבים מאחוריו, וכשמולו מוטלת ישראל במצב של הלם, המומה ומבולבלת?" הוא משווה את ברק לצ'מברלין, שחשב שהביא שלום עם היטלר והביא מלחמה לעולם. "בעקבות ויתוריה הגורפים של ישראל, נסיגותיה החד-צדדיות, תחינותיה לשלום והדמורליזציה הכללית שפשתה בה", כותב רוחש טובתנו, "אויבי ישראל חשים בחולשתה. הנסיגה החפוזה והלא מאורגנת מלבנון הפכה למודל לחיקוי. אם אפשר היה לגרש את הישראלים מלבנון, גורסים הפלשתינאים, נוכל גם אנו לגרשם מפלשתין". בינתיים, מר ק., אנחנו מתאוששים ויצאנו מההלם. יש לנו נטייה להתחזק במצבים כאלה. תודה שדאגת. ההגדרות של מותנו היו נחפזות מדי.

אינני במעמד של משיב לפרשן מהולל, חתן פרס פוליצר, המציג את תפיסת השחור-לבן שלו בניסוחים שתואמים את תעמולת הימין בארץ (שאולי דאג לעדכנו). אבל הייתי רוצה לדעת מה לדעתו היתה האלטרנטיבה לניסיון הנועז (ואולי הנמרץ מדי) של ברק, להביא את הסכסוך ההיסטורי לסיומו: להכות בלבנון ובערי הפלסטינים מכות אדירות שישמידו אלפי ערבים? להמשיך ולהחזיק בלבנון ובשטחים, ככוח כיבוש שנוא ופגיע? להרחיב התנחלויות על אדמות עם זר? להשלים עם חיים במצור, עם החרב והכיבוש? האם אז היה העולם, שהיכה בעירק ובסרביה, שותק ומקבל? והאם המצב הנוכחי לא היה מקדים ומתמוטט עלינו, אם הימין הניצי היה ממשיך לשלוט במדינה? והרי אם (כתובנת הימין), הערבים אותם ערבים, הם היו כבר מוצאים את האמתלה ואת הזמן הנוח להפר הסכמים ולחזור לאלימות.

ואולי, מר ק., תולדת הסכסוך היא בכיבוש הנמשך ובתופעותיו המשפילות, בהתנחלויות המתנשאות ובאליבי המוסרי המעוות, הכוחני והקנאי, שמעניק הכשר, כביכול, לדברים הנתעבים ביותר? ערפאת לא מקיים הסכמים? נכון. ואנחנו? הרי כבר בהסכמי קמפ-דייוויד א' חתם בגין עם סאדאת וקרטר על הסכמה להסדרי מעבר בני חמש שנים, שיאפשרו משא ומתן "לקביעת המעמד הסופי של יש"ע, לפי כל הוראותיה ועקרונותיה של החלטת מועצת הביטחון 242". וגם ש"הפיתרון שינבע מן המשא ומתן חייב להכיר בזכויות החוקיות של ערביי ארץ-ישראל ובצורכיהם הצודקים". עברו 22 שנה, ובהן מלחמות לבנון ואינתיפאדות ואלפי הרוגים, אצלם ואצלנו.

מזור לנשמה הדוויה

בין אם ערפאת ונעריו מבעירים את השטח כדי להשיג יותר במשא ומתן המדיני לכשיתחדש - ובין אם הם מתרגמים במעוות את מצבה הפנימי של ישראל, מסתייעים במדינות האיסלם, נוטלים השראה מהחיזבאללה ומבקשים לסחוף לג'יהאד את כל העולם (מה ייצא להם מזה, חוץ מהרס ומוות?), התשובה שלנו חייבת להיות איפוק מבוקר. כך נוקט ברק, שעם כל שגיאותיו הוא המנהיג היחיד שמסוגל לנהוג בקור רוח בתקופה משברית (לא רוצה לחשוב מה היה אם שרון או נתניהו היו עכשיו בשלטון). וצריך גם מאמץ הסברתי מקצועי ומעולה, להציג לעולם את תעמולתו השקרית המייבבת-מאיימת של ערפאת ולשנות תובנות מוטעות לגבי הסכסוך. צריך לעבור בסבלנות ובאומץ תקופה קשה ולא לנצל אותה בנוסח הימין ההיסטרי, בפראפרזה על אמרת לנין, "ככל שיירע, כן ייטב".

ויש גם אינסטנט מזור לנשמה הדוויה, בסלוגנים ברדיו ובמודעות גדולות של "באמונה ובגבורה ישראל תנצח", ו"יש נשמה למדינה", שמבטיחים תשובה לכל מבוכותינו ומזכירים לנו שאנו "ממלכת כוהנים וגוי קדוש". מיהרתי לצלצל (שיחת חינם), ונעניתי בקול מוקלט שהודיע, שכל בעיותינו ייפתרו, ב"בירור הערך הפנימי של המדינה" - ושרק אם נדע ש"בייסוד המדינה עומד אידיאל עמוק וטהור... נוכל למגר את כל אויבינו ולפתור את כל בעיותינו". אחר ביקש הקול מהמתקשרים להשאיר תגובה או כתובת לקבלת חומר נוסף, ותודה שצילצלת. לא יצאתי חכם יותר או מבולבל פחות. רציתי שיסביר לי האם האידיאל העמוק והטהור שעומד בייסוד המדינה הוא אותו אידיאל המחיה של נחום קורמן, הורג הילד חילמי שושא, האם האמונה והנשמה הטהורות מתירות כיבוש ושלטון על עם זר, והאם הערך הפנימי הוא הרצון "למגר את אויבינו" - אבל גם כאן לא היה עם מי לדבר.