מרד התרנגולים

לטעמי, אסור לספר הזה לחמוק מן התודעה ולהישאב אל תהום הנשיה שבה מצטברים לעתים ספרים טובים מדי, שלא זה מקומם. "לילה אחרון באלכסנדריה" הוא אחד מסיפורי המשפחה הטובים ביותר שקראתי מימי, והוא אמור להתגורר במדף ששוכנות בו גם המשפחות הספרותיות הטובות ביותר שהכרנו – רובן, כמו הספר זה, מתורגמות לעברית. ספורי משפחה מקוריים הם לעתים קרובות בעייתים מעט, ועוד מעט אסביר מדוע – אבל, בינתיים, ניתן ל"לילה אחרון באלכסנדריה" ולמחברו, אנדרה אסימן, לומר את דברם.

להמציא את עצמך

אלכסנדריה היא עיר שכמו נועדה להוות רקע לעלילות מפותלות שעניינן בעבר זוהר, לעתים קרובות מדומה, ובשקיעה איטית אל תוך טיח מתפורר וחיים נפרמים. כש"רביעית אלכסנדריה" של לורנס דארל סוף סוף תתורגם במלואה לעברית, אפשר יהיה להושיבה על המדף לא רחוק מ"קיץ אלכסנדרוני" של יצחק גורמזאנו-גורן ומשירי קאוואפיס ולראות כיצד העיר הזאת - שבה שכנה פעם הספריה הכי מפוארת בעולם, שבה נקבצו לאומים שונים למארג קוסמופוליטי מרתק של דו קיום בצל ההשפעה הבריטית, בנוכחותם המתמדת של "ברברים" מאיימים - היתה מרכז עולמי של אנשים שהמציאו את עצמם מחדש. גם משפחתו של אסימן היתה כזאת.

יש בה דוד שנושא על גבו את צער העולם היהודי כולו, שהישרדותו היא מופת לנאמנויות כפולות (הוא תמך בפשיסטים כשהיה צריך וריגל לטובת הבריטים כשהיה נחוץ והתכחש ליהדותו כשלא היתה ברירה ונפנף בה כשנוצרה ההזדמנות הנכונה). יש בה נשים שהן נסיכות בעיני-עצמן, שמפטפטות זו עם זו בשש שפות לפחות ויודעות בדיוק כיצד צריכים החיים האידאליים להתנהל ועד כמה הן רחוקות משם. יש בה ערב רב של דוברי לשונות מעוקמות, פליטים מכל המלחמות, יודעי חוכמות-נסתר של בתי קזינו, לבנטינים מגוהצים למשעי שעדיין אינם מוכנים להודות כי הם חיים בתוך ססגוניות ערבית ושזו בסופו של דבר תשתלט עליהם ותמשול בחייהם עד הרגע האחרון – במקרה של הדוד וילי, זה יהיה כשיעמוד ככרוז יחיד במכירה הפומבית של נכסי הבית של המלך המודח פארוק, ועדיין לא יבין כי הוא עצמו מלך מודח של ממלכת חצאי-שקרים. במקרה של המחבר, הלילה האחרון באלכסנדריה יגיע יחד עם רוחות מלחמה מצפון, ממדינת ישראל, ויחד עם סדר פסח בהול שהוא האות לעזיבתה של מצריים.

אנדרה אסימן, סופר ומרצה לספרות שמתגורר בארצות הברית ועוסק לא מעט בבעיות הזהות של פליטים, נולד במצרים וגדל, כך אני מניחה, בקרב בני משפחה דומים מאד לאלה שדמויותיהם מעטרות את הספר. הוא ניחן בכשרון פילמאי כמעט לקרב את העדשה הספרותית שלו ולתאר באמצעותה ארועים זעירים מאד, ומיד להרחיק אותה ולצאת מתוך המשפחתיות ולנסוק לרמה של כתיבה אפוריסטית מחוייכת מאד, אבל רבת-עוצמה: אם אתם מתכננים חופשת קיץ ולא ויתרתם לגמרי על האיי.קיו, קחו איתכם את הספר המצויין הזה, ואחרי שתקראו, אפשר יהיה לערוך השוואה מעניינת בינו לבין ספרי משפחה עבריים שוודאי קראתם.

תנו לי עוד 50 עמ'

קחו למשל את "ויקטוריה" של סמי מיכאל, את כל כתבי דורית רביניאן עד כה, את מבחר יצירתו של דן בניה סרי, ואפילו את "דודה פרהומה לא היתה זונה" של יוסי אבני, חדש לגמרי. מה המשותף להם? מעבר לריחוק הגיאוגרפי בין הגלויות השונות שעובדו כאן למלים, נדמה שנוצר בספרותנו תת-ז'אנר של ספורי משפחה-יהודית-מזרחית שכאילו מצייתת למין נרטיב שהוכתב מגבוה. עמודי המשפחה הללו הם נשים נבערות, שטופות אמונות תפלות ולוקות ביחס אגרסיבי מאד כלפי תרנגולות מתות. אצל רביניאן ואבני, מרכז היקום, הקיום והמיתוס המשפחתי הוא קריעת אברי עוף בידיים מתוך העוף, מיקוד העולם כולו בהלכות המטבח המתוארות בהרחבה – והדיכטומיה הבלתי נמנעת בין העולם הזה לעולם שמתגלה למשפחה בארץ ישראל, הלא היא מרכז הקדמה והנאורות. קצת מתאים למיתוס הציוני הגזעני משהו שבו האכילו אותנו לפני שגילינו את הרב-תרבותיות: אפילו כותבים טובים כסמי מיכאל נופלים לעתים בפח הזה, ואז הם מייצרים רב מכר ענק כמו "ויקטוריה".

אבל אנדרה אסימן לא עלה לישראל ולא התחנך על ברכי האתוס השקרי והמיתוס המעמיד את ישראל הנאורה במרכז היקום. ולפיכך, הוא לא צריך היה להפגין נאמנות לסיפור של אחרים, ויכול היה להתרכז בסיפור של עצמו. לא תמצאו בו בעלות-אוב ומנחשות בקלפים ומקוננות ונשים שקורעות טחולים מתוך עופות מהבילים, אלא אוסף משעשע של פליטים משכילים ואקצנטריים, קצת מאוהבים בעצמם ומאד ביקורתיים כלפי סביבתם, שנותנים ללבנט לחלחל לתוך חייהם וללמד אותם את נפלאות האמביוולנטיות, את קסם הזהות המעורערת והחצויה, את מורכבותה של הווית המהגר. הולכים ומתמעטים הספרים שבתום קריאתם אני מייחלת לעוד חמישים עמודים לפחות ואפילו כועסת על המחבר שלא העניק לי אותם. מבחינה זאת בלבד, "לילה אחרון באלכסנדריה" הוא ספר מכעיס.

"לילה אחרון באלכסנדריה", אנדרה אסימן, מאנגלית: יובל אידו טל, חרגול, 270 עמודים