יהודי, נוצרי ומוסלמי יוצאים לכבוש את האוורסט

"הזהירו אותי מפני הנסיעה להר. היו הרבה סיבות טובות לא לנסוע, אבל הרצון לטפס על ההר הוא לגמרי לא הגיוני – ניצחון של התשוקה על הסבירות. כל אדם יגיע למסקנה שמעצם טבעו זה ומעשה שלא מתיישב על כל היגיון. האמת היא שידעתי הכל ובכל זאת יצאתי להר, וכך הייתי חלק ממותן של אנשים טובים" (מתוך 'מוות באוורסט', ג'ון גראקאוור).

כ- 300 איש מצאו במהלך 50 השנים האחרונות את מותם בניסיון לכבוש את פסגתו של האוורסט, ההר הגבוה בעולם. המיתוס (או האובססיה) סביב פסגתו של ההר החלה ב- 1852 כאשר מודד בנגלי בשם סיקארד ממשרד המדידות בכלכותה גילה את ההר הגבוה ביותר בעולם שפסגתו מתנשאת אל גובה של 8,840 מטר. תשע שנים אחרי שחישוביו של סיקארד אושרו (לימים הגובה הרשמי תוקן ל- 8,862 מ'), המודד הראשי של הודו העניק לפסגה את השם אוורסט, לכבודו של סר ג'ורג' אוורסט, המודד הכללי שכיהן לפניו בתפקיד. משנקבע כי ההר הוא הגבוה ביותר בעולם, היה זה רק עניין של זמן עד שיחליטו כי צריך לעלות עליו. ואכן 101 שנים אחר כך נכבשה הפסגה לראשונה בידי אדמונד הילארי.
דורון הראל הוא עד כה הישראלי היחיד שדרך על הפסגה הלבנה הנכספת, ובימים אלו מתאמן מיכה יניב מבית זית במטרה להיות הישראלי השני שייכלל ברשימת כובשי ההר. יניב (36), נשוי ואב ליערה בת השנתיים וחצי, מצוי בימים אלה בעיצומם של אימונים מפרכים לקראת גולת הכותרת של קריירת הטיפוס שלו. אם הכל יתנהל כשורה, בתחילת אוקטובר גם הוא יזכה להשקיף מעל גג העולם כנציג היהודי במשלחת מיוחדת המורכבת ממטפסים בני כל הדתות בעולם.

לעשות כבוד להר

"התחלתי לטפס בשנת 87', במהלך השירות הצבאי שלי", מספר יניב, "מי שהכניס אותי לעניינים היה חבר שלי, בני אגור, שנהרג כמה שנים מאוחר יותר במפולת שלגים בהרי פמיר ברוסיה. שנינו היינו מדריכים בחוגי סיור והכרתי אותו דרך הטיולים במהלך השירות הצבאי. אגור, שהיה ממוצא רוסי, היה אחד המטפסים האלפיניסטים הטובים ביותר.
"בארץ, שלא כמו ברוסיה, אין היסטוריה ומסורת של טיפוס הרים, כי אין פה הרים של ממש ויש בסך הכל מה עשרות מטפסים. אופי של האלפיניזם הרוסי קשוח ואין אצלם אמפתיה או הבנה לחולשות אנושיות ולרגשנות. מדובר במקצוענות, בכושר ובהרבה כוח וקשיחות. אני ממש מרגיש שמשהו ממה שהוא נתן לי בשיחות שהיו לי איתו, שמור עמי בצורה שבה אני מטפס".
יניב נולד בדימונה, למד בבית ספר יהודי בחולון ובתיכון בהוד השרון. הוא הגיע לירושלים אחרי שחרורו מהצבא ב- 88' ולמד באוניברסיטה העברית פיזיקה ומתמטיקה. "אחר כך, טיפסתי תקופה קצרה, הדרכתי טיולים בסיני וקורס טיפוס, ולפני שלוש שנים התחלתי תואר שני באקולוגיה שעכשיו אני נמצא לפני סיומו", הוא מספר.
אמרת שאין פה הרים של ממש. איך נשאבת לתחביב הזה?
"זה יצא די במקרה. אני אוהב להיות בחוץ, אוהב הרים ומעדיף קור על חום, ולכן זה היה טבעי, כנראה, שאגיע לטיפוס הרים. הרבה שנים טיפסתי רק בסלע, כי בארץ אין כל כך הרבה הרים. ב- 90' נסעתי לטפס באירופה עם בחור אמריקאי שלימד אותי את סודות הטיפוס – איך מטפסים על שלג, איך הולכים על קרח וכו'. מאז, כמעט כל שנה, במשך 13 השנים האחרונות, אני נוסע לטפס במקום כלשהו".
טיפוס הרים דורש אופי מסוים?
"צריך ממש לרצות לטפס כי זה משהו שאין בו סיפוק מיידי. הכיף וההנאה בטיפוס הרים זה משהו שאתה מקבל רק כמה שבועות אחר כך, ולא כשאתה נמצא בפסגה של ההר. בזמן שאתה מטפס, אתה עסוק ביותר מדי דברים ברמת ההישרדות במקום לעסוק במה שזה נותן לך. אפילו כשאני מגיע לפסגה אין בי תחושת סיפוק שניצחתי את ההר או שעשיתי משהו שאף אחד אחר לא היה יכול לעשות. אני חש יותר כבוד או הכרת תודה להר".
איך הופכים למטפס מקצועני?
"מתאמנים, והרבה. אני מתאמן בארץ על טיפוס סלע, יש מסלולים ארוכים של סלע גם בסיני ובירדן. עיקר האימונים מתנהלים באירופה. אני משתדל לנסוע לשם שלוש עד ארבע פעמים בשנה, כך שכמעט כל הכסף שאני חוסך הולך לטובת העניין הזה.
"כדי לשמור על כושר אני רוכב מביתי בבית זית לעיר באופניים, כך שכל יום אני רוכב לפחות שעה. עכשיו אני בתוכנית אימונים רצחנית: החודש יש לי ארבעה אימונים בשבוע בני ארבע שעות כל אחד, שכוללים רכיבה על אופניים והרבה מאד עלייה במדרגות. אני עולה ויורד אנכית במדרגות בסך כולל של אלף מטר, עם נעלי פלסטיק כבדות ומיוחדות לטיפוס בשלג, בנוסף לתיק ששוקל כ- 20 קילו על הגב".

לא חושב על המוות

האוורסט נחשב אמנם להר הגבוה בעולם, אך ביחס להרים אחרים המתנשאים מעל 8,000 מטר (ויש 14 כאלה), הוא לא נחשב קשה לטיפוס. יניב: "בסך הכל רמת הסיכון לא נחשבת גבוהה, עם זאת קשה להתאקלם בגובה של 8,000 מטר. אתה לא יכול להיות בריא וחזק כמו בגובה פני הים, וזה יכול להקשות על שיקול הדעת. הסיכון הוא לא משהו שאפשר לבטל אותו".
איך המשפחה מקבלת את השיגעון שלך?
"קשה לנהל חיי משפחה עם עיסוק כזה אבל יש לי אשה משובחת, שמאד מבינה ותומכת. מבחינות מסוימות זה מה שאני עושה והיא ידעה את זה כשהיא התחתנה איתי. זה פוגע קצת במשפחה, אבל כמו כל תחביב שמקדישים לו זמן. גם בתי יערה מתחילה להתרגל לכך שאני נעדר לעיתים לתקופות ארוכות".
ובכל זאת רבים נהרגו בדרך לפסגתו.
"נוהגים לדרג הרים גבוהים על פי היחס בין מספר האנשים שהגיעו לפסגה לבין מספר האנשים שנהרגו בדרך. אל פסגת האוורסט הגיעו כאלף איש ועוד כ- 300 נהרגו בדרך, כלומר, יחס של 3:1. בהר השני בגובהו, K2 בפקיסטן, שגובהו 8,613 מטר, היחס עומד על 1:3. כלומר, על כל אחד שהגיע לפסגה, שלושה נהרגו.
"הייחודיות של האוורסט היא בעיקר הסמליות שבו. הוא לא הר קל לטיפוס. הוא קשה פיזית כי יש לו מסלול ארוך, אך הוא לא קשה טכנית. מה'בייס קמפ' ועד לפסגה יש יותר משלושה קילומטרים אנכיים של טיפוס".
ואין לך פחד?
"באלפים הצרפתיים נהרגים כל שנה 200 מטפסים, על פני 50 שנה נהרגו בדרך לאוורסט 300 איש, זה לא כל כך הרבה. יש לי חבר שאיבד שתי אצבעות ברגל מקיפאון בהימלאיה, ואני מכיר עוד כמה אלפיניסטים שנהרגו. תודה לאל, עד היום לא נפצעתי פציעות חמורות ואני לא כל כך חושב על המוות. אני יודע שזאת אפשרות ריאלית, אבל אני לא חושב על זה. זה בדיוק כמו שאתה נוהג במכונית ולא חושב על 700 איש שנהרגים בתאונות כל שנה".

עם דמעות בעיניים

עמדת בעבר ברגעים של סכנת חיים?
"אחד הדברים הכי מפחידים שהיו לי היה טיפוס על מפל קרח באורך של 200 מטר בצרפת. טיפסתי אותו עם חבל, אבל בקרח לא נוח לשים עגינות משום שאיכות העגינה נקבעת לפי טיב הקרח. הקרח באותו היום היה רע במיוחד, הוא היה בתהליכי הפשרה מתקדמים והברגים שקדחנו בו היו קוסמטיים לחלוטין, כאלה שאתה לא באמת רוצה ליפול עליהם. הייתי 12 מטר מעל הבורג האחרון שהיה נעוץ בקרח שברירי במיוחד. בעודי עומד על הקרח, שלפתי גרזן אחד מאחיזתו כדי לנעוץ אותו בנקודה גבוהה יותר ולפתע גיליתי שגם הגרזן השני בחוץ.
"נשארתי בין שמיים לארץ עומד על הדוקרנים בלבד וזה היה מפחיד מאד. אני לא יודע איך יצאתי מזה. פשוט הצמדתי את האף אל הקרח, עמדתי על הרגליים וזה עבד. עמדתי בשיווי משקל במשך כחצי דקה ושמתי לב שהלב שלי הולם בחוזקה ואני לא נושם. כשנרגעתי קצת, הנפתי את הגרזנים, המשכתי לטפס וגמרתי את המסלול. שעתיים אחר כך הלב שלי עוד המשיך לדפוק בחוזקה".
ומה עם רגעי שיא ושפל נפשיים?
"יש הרבה נקודות שאני יכול לחשוב עליהן, שהיו התפרצויות של רגש חזק מאד עם דמעות בעיניים ומחשבות של התעלות ושמחה אך גם של עצב וצער. אלו דברים מאד אישיים. אני בטוח שאנשים שמכירים אותי יכולים לצחוק עכשיו, משום שאני לא נחשב לאדם רגשני במיוחד אלא דווקא ציני וקר רוח. האמת היא שיש משהו בהרים הגבוהים שמוציא דברים מאנשים. זה נוגע בנקודות הכי רגישות שלנו. אני לא בטוח שזה יותר זול מאשר ללכת לפסיכואנליזה במשך חמש שנים אבל אני מעדיף את זה".
איפה היה הכי יפה?
"הנוף בפרו היה הכי חזק וגם בהימלאיה הנפאלית יש מקומות שבהם הנשימה נעתקת ממש. זאת חוויה חד פעמית. קשה להשוות, כי בכל טיפוס אתה שם לב ליופי אחר השובה אותך".

ויש גם אתאיסט

יניב יטפס, כאמור, על פסגת האוורסט במסגרת משלחת בשם 'פרוייקט השלום של האוורסט', שתכלול מטפסים בני כל הדתות בעולם במטרה להוכיח כי האוורסט הוא של כ-ו-לם. הפרוייקט, פרי הגותו של לאנס טראמבול (34), מנהיג המשלחת, ייצא אל הפועל בקיץ הקרוב לרגל 50 שנה לכיבוש ההר.
איך הגעת למשלחת?
"קיבלתי אי-מייל שמתגבשת קבוצה לטיפוס על האוורסט, ושאלו אם אני מעוניין להצטרף. התלבטתי אם אני מספיק טוב. אחרי כמה שבועות החלטתי להצטרף ושלחתי טופס מועמדות. לאנס דיבר איתי בטלפון וקיבל אותי למשלחת".
אתה מכיר את חבריך למשלחת?
"מנהיג המשלחת, לאנס טראמבול גר כיום בקטמנדו, אני הנציג היהודי, אנוואר עבאס, המטפס מפקיסטאן, הוא הנציג מוסלמי, מייליאנג לי, קונפציוניסטית מטיוואן, דיליפ קולהטקר, הינדי מהודו, איגור מדינין הוא בודהיסט ממזרח רוסיה, ויש עוד בחור הולנדי בשם הארי קיקסטרה, שהוא הנציג האתאיסט של המשלחת. זאת משום ש'האני מאמין' של המשלחת אומר שאנחנו תומכים בזכותו של כל אדם להאמין בכל דבר, בכלל זה גם באתאיזם".
מה בתוכנית?
"הזמן ששוהים בו על ההר, מה'בייס קמפ' ועד לפסגה, הוא חמישה שבועות. בכל פעם מטפסים, בונים מחנה שהייה ויורדים בחזרה. מכאן שאם עולים ובונים חמש תחנות שהייה, ובכל פעם מאריכים את זמן השהייה כדי להרגיל את הגוף ויורדים לתחנות הקודמת כדי לנוח בהן, יוצא שאנחנו מטפסים את ההר בערך פעמיים. רק אחרי ארבעה וחצי שבועות של התאקלמות ובניית מחנות, עולים מה"בייס קמפ' עד לפסגה לטיפוס שאורך כחמישה ימים".
וכמה זה יעלה לכם?
"התעריף המקובל למשלחת מסחרית לאוורסט הוא 65 אלף דולר לאדם, וזאת בהנחה שנותנים למשלחת לארגן הכל, ומביאים רק את הציוד האישי. רק המס של ממשלת נפאל לטיפוס על האוורסט עולה 12-10 אלף דולר. לכן, זה משהו שבלי ספונסרים אני לא הייתי יכול לעמוד בו.
"יש גם מממן למשלחת עצמה. מדובר במועצה ממשלתית נפאלית, שהוקמה לרגל 50 שנה לטיפוס הראשון על האוורסט. יש גם חברה מסחרית שמארגנת משלחות טיפוס ותורמת את כל הציוד הכללי".
מאיפה הכסף למימון הטיפוס?
"אני עובד כמדריך טיפוס ומוציא קבוצות טיפוס לחו"ל ומשמש גם כמדריך בקיר הטיפוס במתנ"ס, 'פיליפ לאון'. בד בבד, אני בונה מסלולים ושופט בתחרויות טיפוס בארץ. בדרך כלל אין לי ספונסר קבוע, אך היו לי ספונסרים לפרויקטים ספציפיים. אחרי שהצטרפתי למשלחת הזאת, התחלתי לפנות לחברות ולגורמים שונים ולעניין אותם בנושא. בינתיים יש לי ספונסרים לשני דברים עיקרים: החברה הראשונה, היא חברת jacada, המייצרת פתרונות תקשורת ואינטרנט למחשבים גדולים. מייסד החברה הוא מטפס ישראלי ששאל אותי לפני כמה זמן אם אני מכיר פרויקט למטרות פרסום, וכשהצעתי לו את המשלחת לאוורסט, הוא קנה את הרעיון. כנראה שכל חברה רוצה תמונה שלה על פסגת האוורסט. החברה מעניקה לי סכום כסף נכבד לכל ההוצאות שאינן נכללות במסגרת הציוד, כלומר הביטוח, כרטיסי הטיסה, ההתארגנויות, מחנה האימונים באלפים וכו'. הספונסר השני הוא חברת 'לפידות', שהסכימה בצורה נדיבה לדאוג לי לכל הציוד המיוחד – שק שינה, אוהל, נעלי טיפוס ועוד. כרגע, אני מחפש ספונסר שלישי ואחרון, שידאג לי לציוד תקשורת, כדי שאוכל לדווח בזמן שאני על ההר".

ההר לא בורח

קרה שלא הגעתי לפסגה?
"ההר הראשון שניסיתי לטפס עליו היה ה'אלטש הורן' בשווייץ, הר שלא נחשב כל כך גבוה וקשה. הגענו 150 מטר מהפסגה אך הסתובבנו וחזרנו בגלל שישב עלינו ענן, היתה סערה והסיכון היה מיותר. אלכס לואו, מטפס הרים גדול שכבר הלך לעולמו אמר שתמיד צריך לזכור שההר לא הולך לשום מקום ולכן לא צריך להתעקש ולקחת סיכונים מטופשים. אם זה יהיה מספיק חשוב, תמיד אפשר יהיה לחזור".
מה יקרה אם לא תצליחו להעפיל לפסגת האוורסט?
"זאת תהיה אכזבה, אבל זה דבר שכולנו יודעים שיכול לקרות. ייקח כמה חודשים להתאושש מהמאמץ הפיזי אך אם תהיה עוד משלחת אנסה שוב. בכל מקרה, זאת לא תהיה אכזבה שתגרום לי לשקוע בדיכאון".
ועד מתי תמשיך לטפס?
"אבא של אשתי בן 73 ועדיין מטפס, אז גם אני אמשיך עוד כמה שרק אוכל".