במדינת המתאבדים

יד על הלב - מי מכם חשב - לרגע, אי פעם - על האפשרות של התאבדות? למי מכם זה קרה בתקופה האחרונה? בשבועות האחרונים? אל תמהרו לענות.

רובנו ישללו מראש את האפשרות האיומה הזאת, שמהווה בעיקר תקיעת סכין אגואיסטית באלה שאנחנו משאירים מאחור. אבל לאחרונה נדמה כי ההתאבדות הפכה לתופעה, לנהירה המונית, כמעט קאלט. הכותרות גדלות, המספרים עולים. האם זה אומר שגם ההחלטה להתאבד מתקבלת בקלות רבה יותר? האם אנחנו, כחברה, מתירים זאת "בגלל המצב הקשה"?

בואו ניזכר במשהו: מעבר לקו הירוק שוכנת חברה אחרת, התומכת ברובה בהתאבדות. התאבדות מסוג אחר. התאבדות רצחנית, שמטרתה הגעה לגן עדן תוך לקיחת חייהם של ישראלים רבים ככל האפשר. לכאורה, מה יש כאן להשוות בינינו לבין הפלסטינים? לא מדובר בכלל באותו מצב.

אולי. ואולי לא.

קו אחד מדמם של מצוקה וייאוש מחבר בין המתאבדים שלנו ושלהם. אל תטעו: בשני המקרים מדובר בקורבנות. עם כל הכעס שלנו על המתאבדים הפלסטינים, רצוי לזכור שהם רק האמצעי. צעירים שעברו שטיפת מוח, שהגיעו למצוקה, שבאמת מאמינים בשטויות שדרשנים זריזי לשון מוכרים להם. מעניין ששולחיהם, שייח'ים רהוטי דיבור ופעילים בכירים, לא יסכנו לעולם את עצמם בפעולות מסוג זה. וחס וחלילה את ילדיהם – אותם הם ישלחו לקבל חינוך במערב, דבר שרוב הצעירים הפלסטינים יכולים רק לחלום עליו. אבל להתאבד?

הייאוש, רק הוא, מחבר בין המתאבדים של המזרח התיכון. בכלל לא משנה אם מדובר בייאוש על רקע כלכלי, פוליטי או משפחתי. וכשמושגת המסה הקריטית בנפשו של אדם, הוא קם על רגליו ואומר: חיי הם כלום. אין בהם טעם.

לא המצאנו את ההתאבדות. במדינות סקנדינביה וביפן למשל, ארצות שמלחמה אינה נמצאת על סדר יומן כבר עשרות שנים, השיעור גבוה מאשר אצלנו. אבל דומה שמעולם לא התחברו כל-כך הרבה קווים של ייאוש כמו בתקופה הנוכחית. כל אחד מאתנו מכיר לפחות מובטל אחד, לפחות פצוע או הרוג משנות הטרור, ואת כותרות העיתונים של כל בוקר ישראלי נתון.

מציעים לנו הרבה תוכניות של תקווה: מפת הדרכים, התוכנית הכלכלית של נתניהו – אבל אף אחת מהן לא מצליחה להתמודד עם המציאות הקשה. לפעמים נדמה שמדובר פשוט ב"ספינים" תקופתיים, בניסיון להרגיע את העם. שלא יסתער, חס וחלילה, על הבסטיליה בקריית הממשלה וישלח את 120 הקשקשנים (ברובם, ברובם) היושבים שם לכל הרוחות והשדים.

אולי סמלי שבתקופה כזו, טועה אחת הזמרות הבכירות ביותר שלנו במילות ההמנון הלאומי, "התקווה". כי כשלא זוכרים תקווה מהי, השפתיים מתאבנות. השיר משתתק, ורק החבל התלוי נשאר.