מילה שלו

את הראיון איתו בחר יואב גינאי, 42, לערוך בדירתו בלב תל אביב. גינאי, בן למשפחה ירושלמית, תשעה דורות, מתגורר מול הסינמטק, במרחק פסיעות מאולפני הרדיו, ביתו השני. שם הוא מנהל את תחנת הרדיו 88FM. לא מזמן חגג בר מצווה לתוכנית השבועית שלו "מה יהיה?" ברשת ב', שם הוא מתפקד כראש מדור התרבות.

בדרך כלל הוא אוהב את היציאות החוצה. בדרך הזאת, הוא אומר, אפשר להשיג כמה דברים לא מתוכננים. הוא זוכר למשל את הראיון לתוכנית הטלוויזיה שלו, "לגעת ברוח", שנעשה בבנימינה עם מי שהוא מכנה מורו ורבו ברדיו ובפזמונאות, אהוד מנור. "מנור התבטא לא פעם על אחיו, יהודה, שנפל במלחמת ההתשה. אבל כאן, ליד קברו של אחיו, הוא סיפר עליו בקול חנוק ומחה דמעה מול המצלמה".

את דרכו הטלוויזיונית התחיל גינאי כילד בתוכנית הנוער "עלם ועלמה". תמיד נמשך לגיבורי התרבות. גם בראיון הזה הוא מקפיד להדגיש כי "מדינה צריכה לטפח את התרבות שלה. לא להתבסס על תרבות מיובאת".

- איזה מקום תופסת כתיבת השירים בעשייה שלך?

"מקום שולי. זה תחביב שאני עוסק בו מהצד".

- אבל תחביב שהביא לך את התהילה.

"אני לא יודע מה זו תהילה. תמיד זוכרים את המבצעים, לא את הכותבים. אנחנו תמיד בצל, גם כשיוצא שיר כמו 'דיווה'. התהילה, מילה שנואה עלי שלא קיימת בלקסיקון שלי, היא של הזמר, ואני נהנה לעזור לו".

- איזה שיר שכתבת ריגש אותך במיוחד.

"אין ספק שזה השיר 'כל נדרי', שביצעה הזמרת יוספה, בגלל הכבוד האדיר שנפל בחלקי לכתוב את המילים לשיר האחרון שהלחין סשה ארגוב. לצערי, לא הזדמן לי לשתף איתו פעולה קודם לכן, וכשהגעתי אליו הוא כבר היה במצב לא טוב. אבל ישבתי אצלו שעות, והוא ניגן לי בפסנתר לחנים שעוד לא הפכו לפזמונים. ברגע מסוים אמר 'עזוב, תן לי טקסט'. אז ישבתי וכתבתי את 'כל נדרי' במין הארה כזאת. חלפו שבועות או חודשים עד שהוא הזמין אותי לשמוע את הלחן. זה היה מדהים. תוך זמן קצר נפטר. אגב, המילים של 'כל נדרי' גובלות בשירה. כאן אני יכול לגלות לך שבין השאר אני גם חוטא, כמו שאומרים, בכתיבת שירה, שבחלקה גם מחורזת. אני מניח שכאשר אוציא בעתיד הלא רחוק ספר שירה, 'כל נדרי' ייכלל בו".

- יכולת לשער שדנה אינטרנשיונל, ששרה את שיריך "נוסעת לפטרה" ו"לילה טוב אירופה", תביא לך הצלחה בינלאומית?

"האמנתי שדנה מסוגלת להביא קול אחר מהארץ ולהמם את האירופים. זאת הסיבה שלחצתי על מפיקיה ללכת על האירוויזיון. מאותה סיבה גם לחצתי עליהם להסכים לקחת את צביקה פיק כמלחין השיר, למרות שהם לא כל כך רצו אותו בהתחלה. כשהטקסט שלי שכב אצלם אולי חצי שנה והם לא עשו איתו כלום, ניגשתי בעצמי, בלי ידיעתם, לצביקה פיק וביקשתי ממנו שילחין. והוא עשה את זה. מגיעות אלי כל הזמן דרישות שלום מהשיר ממדינות שונות. אני יכול להראות לך ספר עב כרס של כל האירוויזיונים, שהופיע בגרמניה ודנה על השער עם 'דיווה', ארבע שנים לאחר הזכייה שלה! זה פשוט פנטסטי".

- פנטסטי, אבל בארץ נוהגים לרמוס את האירוויזיון בכל הזדמנות.

"בארץ יש התייחסות דו ערכית לנושא. כל השתתפות שלנו מלווה בכיסוי ענקי בתקשורת, עם רייטינג גבוה מאוד לשידור, ומצד שני יש ביקורת קטלנית. מגוחך בעיני שמתייחסים לעניין בצורה כל כך טעונה".

- כשאתה וצביקה נסעתם לטאלין עם שרית חדד ועם השיר "נדליק ביחד נר", ציפית שוב לזכייה?

"בגלל המצב לא ציפיתי שנזכה שוב, בלי קשר לשיר. היתה סביבנו אווירה נוראית, עולם אחר בהשוואה למה שקרה עם דנה בבירמינגהם. התייחסו אלינו כאל מצורעים, שבאו ממדינת אפרטהייד. מספיק היה לשמוע הערות לא נעימות במעליות ולהבחין ביריקות על השלט הישראלי בחדרי ההלבשה. השיא היה כשהקריין השוודי קרא לתושבי סקנדינביה לא להצביע עבור ישראל. זה דבר מזעזע בעיני. ביחס לנסיבות, המקום ה-12 היה הישג גדול מאוד. חששתי ממקום הרבה יותר נמוך".

- אחרים, לעומתך, יודעים לפרוש בשיא.

"לא פרשתי מתחרויות לאחר 'דיווה', מפני שעד היום אני משוכנע שעוד לא נגעתי בשמיים. אני לרגע לא שוכח שמדובר בתחביב מבחינתי. מצד שני, זה לא אומר שעלי להתמודד כל שנה. הפעם ערכתי לטלוויזיה את הקדם של ליאור נרקיס ולא כתבתי שיר לתחרות. אני בעד לנוח קצת, לקחת אוויר".

- אתה מוכר כטיפוס די שקט ורגוע, אבל דווקא חלק מהשירים שלך יכולים להיחשב כשירי דיסקוטק סוערים.

"אני אדם מאוד מבלבל, גם אם זה יוצא לי באופן לא מודע. אני חייב להודות שיש בי סוג של זיקיות, ואני מסוגל לעשות דברים מגוונים. זה כמו ליהנות מצ'יפס במזנון מהיר ומצד שני לחגוג על מסעדת גורמה. אני לא רואה את עצמי מחויב להגדרה כלשהי. אני יכול ליהנות מכל העולמות ולהפיק מהם את המיטב. למרות מה שאתה מכנה שירי דיסקוטק, אני לא בליין במובן הקלאסי, בוודאי לא קלאבר".

- אם נסכם 16 שנות פזמון שלך, "דיווה" הוא גולת הכותרת?

"לא. זה הישג, אבל לא גולת כותרת. הוא זכה בפרס וזה כבוד גדול, אבל אני מעריך לא פחות שירים אחרים שלי".

- ואחרי הכל, מה החלום שלך?

"הייתי רוצה להיות עם 'לגעת ברוח' אחד האנשים שמשקים את ערוגות התרבות והיצירה בארץ".

- מה היית רוצה שייכתב על המצבה שלך?

"מספיק לי אם יוסיפו ליד שמי את המילים 'היה כדאי'".

יוצאים בחוץ

ב"לגעת ברוח" מוכיח גינאי שניתן להצליח בתוכנית בלי להתבוסס ברכילות צהובה. צוות התוכנית, שכולל גם את הבמאי נתן מנספלד והעורכת רחל מהגר-נוי, יוצא עם המצלמות לאתרים שבוחרים המרואיינים. נתן יונתן, אהוד מנור, דן אלמגור ויוסי גרבר העדיפו לחזור אל נוף ילדותם. יונתן התראיין במבצר אנטיפטרוס, שבו בילה רבות כילד פתח תקוואי. מנור שב לבנימינה שלו, המושבה שנתנה השראה לכמה משיריו היפים ביותר. אלמגור חזר להיות הילד הרחובותי מתקופת המנדט, שגדל מול מחנה של הצבא האנגלי, וגרבר התרפק על התמימות בשכונת מחלול התל אביבית של פעם. רינה שיינפלד הזמינה את גינאי לסטודיו שלה למחול, ויזהר אשדות העדיף את בית הקפה השכונתי על פני אולפן ההקלטות הביתי שלו. ג'ו עמר, חלוץ הזמר המזרחי, פתח את סגור ליבו בביתו, במושב יד רמב"ם, בעוד הפזמונאית צרויה להב עשתה זאת על מדרגות ביתה הציורי בירושלים, ונחום היימן נחשף בקיבוץ בית אלפא, שבו הוא חי בעבר הרחוק. המקוריים ביותר היו האחים איתמר וגיל חובב, שהעדיפו למקם את התוכנית המוקדשת להם ליד הבאר, בחצר האולפנים הישנים של "קול ישראל" בירושלים, שם נפגשו הוריהם המנוחים, דרורה בן אב"י ומשה חובב.