שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    כולנו רובינזון קרוזו
    גם השבוע ב"רק ספרים טובים" קבלו עוד ענק שהסתכסך עם העולם: דניאל דפו, סוחר בתחתונים, אב לשמונה ילדים, סוכן ביטוח וגם אבי הרומן האנגלי, הוא שהביא לנו את "רובינזון קרוזו", שאין בו גמדים, נסיכים או פיות, אבל יש בו בני אדם

    בקיץ של שנת 1695 מאס אלכסנדר סלקירק בן ה-17 בחיים המשמימים כבנו של סנדלר סקוטי כפרי וברח מן הבית. הוא התקבל לעבודה כנער סיפון על אניה, ועד יום מותו העדיף את הים על פני היבשה – למעט תקופה אחת. ההיסטוריה יודעת לספר כי בספטמבר 1704 הסתכסך עם רב החובל של ספינת המסחר בה עבד, וכיוון שהעימות נראה חסר פיתרון, לבקשתו של סלקירק עצמו שילשלו חבל והורידו אותו קרוב ככל האפשר לחוף של מאס א טיירה, אי לא מיושב בצבר האיים על שם חואן פרננדז, עניין של 640 קילומטר מערבית לולפראיזו, צ'ילה.
    חמש שנים חי לבדו על האי, ובשנת 1709 הזדמנה שוב ספינה בריטית לסביבה, וסלקירק שב עימה לאנגליה. חלפו שנתיים בטרם הגיעה הספינה לחופי אנגליה, ובזמן הזה שעשע סלקירק את הקפטן החדש שלו, ווד רוג'רס, בסיפורי עלילותיו. רוג'רס אף כלל אותן בספר שראה אור ב-1711 באנגליה. לספר הזה הזדמן קורא טוב במיוחד: דניאל דפו. הוא האיש שלימים כתב את "רובינזון קרוזו", סיפור שהורתו ולידתו בשנים שסלקירק בילה באי הבודד. ששת, כפי שהבנתם, הוא המצאה של דפו.
    נוהגים לכנות את דפו "אבי הרומן האנגלי". לא רק בגלל רובינזון קרוזו, אלא גם בשל "מול פלנדרס" ו"רוקסאן", הרומאן האחרון שכתב לעת זקנה. אם ננסה להתחקות אחרי שורשי גאוניותו, נמצא (שוב!) שאחד התנאים ההכרחיים להיווצרותו של סופר גדול הוא עמידה נונקומפורמיסטית מנגד, וכשרון גדול להסתכסך עם העולם.

    עושה צרות

    במקרה של דפו, הסכסוך החל באמונתו הדתית של אביו, סוחר נרות חלב שלימים היה לקצב מצליח. דפו האב אכן היה נונקונפורמיסט – אבל לא כפי שאנחנו מבינים את המילה. הוא היה שייך לעדה גדולה של בורגנים שלא קיבלו על עצמם את מרותה של הכנסיה האנגליקנית, ומשום כך לא הורשו לעבוד בשרות הציבור או ללמוד באוניברסיטאות שבחסות הכנסיה, כמו אוקספורד וקיימברידג'.
    נדמה שזה רק היטיב עם דניאל, שיועד תחילה לחיי כמורה ולמד במוסד של נון-קונפורמיסטים: אלה חינכו אותו להאמין בחשיבותה של חריצות ושל פרוזה בהירה, לא מפותלת ולא מסתלסלת. את שני השיעורים החשובים האלה יישם אחר כך כמה פעמים בחייו, במיוחד בעקבות פשיטות רגל. דפו העדיף את חיי המסחר על פני הכמורה, ועשה חיל תחילה כסוחר תחתונים ואחר כסוחר בסיכונים. הוא הרוויח הון עתק מביטוח של אוניות וגם הפסיד הכל, ויצירותיו המשכנעות הראשונות הם מכתבים בהם הבטיח לשלם לנושים שלו כל פני. הוא עמד בדיבורו.
    אפילו תלמידי היסטוריה בריטים מתקשים להבהיר לעצמם מי היה נגד מי ולמה בראשית המאה ה-18, מן התקופות הצבעוניות והסוערות בתולדות הממלכה: אנחנו נסתפק כאן ברוח-הלחימה של דפו, שכתב ב-1702 קונטרס פוליטי מאד מצליח בזכותם של הנון-קונפורמיסטים ובעד הסובלנות, אבל זה נתפרש כפגיעה בערכיה של הכנסיה, ולפיכך דפו הושלך לכלא – לא לפני שעשו לו שלושה סיבובים על עמוד הקלון בצ'רינג קרוס, בלונדון, להנאתם של עוברים ושבים.
    כיוון שכבר היה נשוי ובעל משפחה גדולה – שמונה ילדים – דפו לא יכול היה להרשות לעצמו לבלות בבית האסורים בעוד עסקיו מתמוטטים, והוא הצליח להשתחל החוצה בחסדיו של רוברט הארלי, הרוזן מאוקספורד, שהתרשם מכושר הביטוי שלו והציע לו עסקה: חירות – תמורת כתיבת עלונים פוליטיים וריגול אחרי מבקשי נפשו. דפו הסכים.

    אלוהים נמצא בפרטים

    ממשלות התחלפו, וסוחר התחתונים פתח בקריירה חדשה של מו"ל-עיתונות מצליח בתקופת כהונתה של המלכה אן. התיאבון למלים הלך וגבר, במיוחד כשהתברר כי מלים יכולות לפרנס את המשפחה. עד לכתיבת "רובינזון קרוזו" היו עוד עליות ומורדות, לפחות עוד תקופה קצרה אחת בכלא והמון עלונים ולא מעט ספרים שעסקו בענייני השעה, כמו גם בחינוך, בתיאוריות כלכליות, במסעות – הוא כתב את ספר המסעות הרציני הראשון שהוקדש לכל אנגליה, בשלושה כרכים – ובעקיצות מעוצבות היטב נגד הכנסיה.
    אבל אנחנו זוכרים את רובינזון, ובצדק. כי מכל עלילות חייו של דניאל דפו, הפרק החשוב לנו הוא זה שבו דפו פחות או יותר ממציא את הריאליזם. כל הדמויות שברא הם בני אדם "כמונו", ואף אחת מהן לא פוגשת ענקים או גמדים, אלא נתקלת בסדרה של ארועים שהיו יוכלים לקרות "לכל אחד", ואלה מתוארים בפירוט מציאותי שמקנה להם אמינות – הוא ידע שאלוהים נמצא בפרטים ודורות של סופרים יכלו ללמוד זאת ממנו.
    אבל ב"רובינזון קרוזו" טמון עוד קסם, שאולי רק גובר עם הזמן שחלף מאז שהספר ראה אור, בסתו של שנת 1719. כשאין כמעט בנמצא איים מנותקים מן הציוויליזציה, כשאנחנו ממציאים לעצמנו מסעות מורכבים של הישרדות, כולנו בעצם צאצאיו של רובינזון. הפנטזיה על אודות יכולת ההסתגלות שלנו לסביבה עויינת לגמרי, על התחלה של חיים חדשים ועל נצחון גדול בחיים האלה, היא פנטזיה שרק מתעצמת ככל שהיא הופכת פחות רלוונטית לחיי המעשה שלנו. כל מי שחי בכפר גלובלי חולם מדי פעם לברוח מן הכפר – בדיוק כמו אלכסנדר סלקירק.
    "רובינזון קרוזו" הוא מן הספרים המתורגמים ביותר בדברי ימי הדפוס. הוא גם מייסדו של תת-ז'אנר האיים הבודדים, שבו תמצאו סבפרים שונים מאד זה מזה כמו "משפחת הרובינזונים השוויצרית", אגדה מקסימה לילדים, ו"בעל זבוב" של ויליאם גולדינג, אגדה מבעיתה על ילדים שנפלטים מן הציוויליזיה והופכים לברברים צמאי דם.
    כשערפילי הפנטזיה מתפוגגים, אפשר לדבר מעט על הפגמים של הספר. בכל יצירות הפרוזה שלו, דפו לא הצטיין בהצבת מבנה ספרותי דרמטי והסתבך בשרשור פרטים שאכן מקנים אמינות למסופר, אבל נהיים טכניים וטרחניים ככל שמתקדמים בקריאה. וכבני המאה העשרים ואחת, קשה לנו שלא לתהות על מעמדו של "ששת", שככלות הכל מוכשר לחיי האי יותר מן הג'נטלמן האנגלי חיוור הפנים, אבל הופך לנחות-דרגה רק משום שאינו ג'נטלמן אנגלי. גם לנון-קונפורמיזם יש גבולות: דפו היה מורד פוליטי, הוא המציא את הרומן האנגלי – אבל רעיון השוויון בין כל בני האדם באשר הם הוא המצאה ספרותית שלא התרחשה בימיו.

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים