מפה עדיפה על אבק

ישראל צריכה לקבל את מפת הדרכים מפני שהגענו לפרשת דרכים, בראש ובראשונה, מטעמים דמוגרפיים. כיום חיים בין הים לירדן יותר מ-10 מיליון תושבים: 5.4 מיליון יהודים ו-4.8 מיליון ערבים. אם המצב הנוכחי יימשך, ללא גבול בין שני העמים, תיווצר מדינה דו-לאומית, עם רוב לא-יהודי. שום "הבה נתחכמה" לא יעזור.

כלומר, הרעיון שלא לתת זכות הצבעה או אזרחות שווה לתושבים הערביים לא יחזיק מעמד. לא נוכל להיות מדינה דמוקרטית ללא שוויון זכויות לכל התושבים. הכרזה שישראל היא מדינה יהודית תהיה תקפה רק אם יהיה כאן רוב יהודי. אפשר לצייר שלט של מדינה יהודית-כביכול. אבל רק העובדות יקבעו. התוקפים את הסכם אוסלו או את חזון שתי המדינות נמנעים באופן עקבי מלהציע חלופה. בתוך לבם הם יודעים שהיא אינה קיימת.

מאז הקמת הרביעייה, הקהילה הבינלאומית שותפה במערכת היחסים בינינו לבין הפלסטינים. המדיניות של הרביעיה באה לידי ביטוי בנאום הנשיא בוש ביוני 2002 ("שתי מדינות לשני העמים") ובמפת הדרכים, שהיא המסקנה ההגיונית של הנאום הזה. למעשה, כמעט כל עמי העולם תומכים בפתרון שכולל מדינה פלסטינית בצד מדינת ישראל, ובמפת הדרכים המוליכה לכך. גם ישראל וגם הפלסטינים אינם יכולים להישאר אדישים לגישה זו, בניצוח ארה"ב. מייחסים למטרניך את האמירה "כשיש משחק בשלושה, כדאי להיות אחד מהשניים ולא אחד מהאחד". עצה זו יפה לישראל בשעה זו. העולם התייצב לימיננו בעניין זכותה של ישראל לחיות בביטחון בגבולות מוכּרים, ואין לנו שום עניין להתעלם מכך. כן אין להתייחס רק אל העמדה האמריקנית. ישראל משלמת היום מחיר כבד בתחום הביטחוני כי קשה לעקור לחלוטין את סכנת המתאבדים ואין דרך טובה להפסיק את טרור המתאבדים מאשר לגרום לכך שהפלסטינים יתגייסו למאבק הזה. והם יתגייסו רק אם יזהו את האינטרס הפלסטיני שיש בהתגייסות כזו, אם יבינו שהחמאס והג'יהאד האיסלאמי הם שמורידים את מעמד הפלסטינים שאולה.

המשבר הכלכלי כבר הביא תושבים רבים לפת לחם. כדאי להשוות את המצב הכלכלי הנוכחי עם הצמיחה הכלכלית שבאה לאחר הסכם אוסלו, ואין דרך טובה לחזור לצמיחה כלכלית מאשר לחדש את המו"מ המדיני. כן אין טעם להתפלפל: הזמן אינו עומד מלכת, ואתו הולכות במשולב המסקנות הדמוגרפיות, הפוליטיות והביטחוניות.

הזמן מוליך להכרעה ההיסטורית. אלה שמסרבים להתייחס אליה מעדיפים אבק דרכים על פני מפת דרכים. אפשר לזרות חול בעיניים, אבל זה לא ישנה את תמונת המצב. מה שהחל בתוכנית בילטמור של בן-גוריון ונמשך בהסכם אוסלו הגיע עתה לשלב החד-משמעי.

נכריע, ונוסיף להיות מדינה יהודית החיה בשלום עם העם הפלסטיני שיזכה במדינה משלו בגבולות מוגדרים – וייטב לשני העמים.